נשיא טורקיה ארדואן לא מפסיק לשלוח את אצבעות התמנון שלו לכל מקום ברחבי הגלובוס כדי להשיג את מטרתו: שטורקיה תהפוך למעצמה אזורית והוא יהיה הסולטן שלה; “אל־באב אל־עלי” כתוארם של הסולטנים העותמאנים שישבו באיסטנבול. עד 1974 הייתה לטורקיה נוכחות צבאית רק בצפון קפריסין, כאשר החלק הטורקי נפרד בכוח משאר האי קפריסין. מאז בואו של ארדואן השתנתה התמונה, והנוכחות הטורקית בהרבה מקומות בעולם היא מרשימה, אבל גם מדאיגה.
“הרכש” האחרון של ארדואן הוא לבנון. ג’אנה ג’בור, מומחית לטורקיה מאוניברסיטת סנט ג׳וזף בביירות, אמרה שכדי לממש את שאיפתו להגמוניה אזורית, ארדואן משתמש בלבנון בדיפלומטיה הומניטרית. הסוכנות הטורקית tika, יחד עם הצלב האדום הטורקי, הם שעושים לו את העבודה. טורקיה מתמקדת בטריפולי שבצפון לבנון ובצידון בדרום. תשתית הפעילות נמצאת בעיירה קטנה ליד הגבול הסורי המאוכלסת בסונים שהשתייכו פעם לאימפריה העותמאנית, ומכאן הנוסטלגיה שלהם למדינת האם. בכפר הזה טורקיה אהודה מאוד. האוכלוסייה בעיירה מפגינה את אהדתה לטורקיה בשתי הזדמנויות משמעותיות: יום עצמאותה של טורקיה ותאריך סיכול ההפיכה נגד ארדואן.
הפעילות הטורקית בלבנון מדאיגה מאוד את העדה הארמנית שהשתקעה בלבנון מאז רצח העם הארמני בידי הטורקים במאה הקודמת. זו קהילה מבוססת ומיוצגת בפרלמנט הלבנוני. היא עושה את הכל כדי לסכל את שאיפותיה של טורקיה בלבנון. אבל גם סעודיה, איראן וצרפת לא רואות בעין יפה את הפעילות של ארדואן. הרושם הוא שנשיא טורקיה בשלו וממשיך במהלכיו להגמוניה בלתי מעורערת. ישראל רואה את הבחישה הטורקית וחשה אותה בחצר האחורית שלה, במזרח ירושלים. אין ספק שהפרישה שארדואן הצליח לפרוש צריכה להדאיג כל אחד במזרח התיכון. אהדתו לאידיאולוגיה של האחים המוסלמים, שיטת העבודה שלו של עובדות מוגמרות וההתעלמות מבקשות האחרים, הופכות את הנוכחות הטורקית במקומות המוזכרים לעיל, ועכשיו בלבנון, לדאגה מוחשית שיש לתת עליה את הדעת.