אלוהים היה לארג' לגמרי עם דייגו ארמנדו מראדונה ופרגן לו 60 שנה. חצי עבודה. מראדונה פרגן לאלוהים הרבה יותר. עובדה, הוא נתן לו קרדיט על שער היד המפורסם מול אנגליה, ברבע גמר מונדיאל 86'. כי מראדונה, ילד הרחוב הכי משמעותי שהכרנו – משהו שנע בין ספרטקוס לצ'ה גווארה – לא שכח לעולם מאיפה קיבל את כישרון העל שבורך בו. מתת אל.

בוויכוח הנצחי מי גדול יותר, פלה או מראדונה - בני גילי אפילו לא מעיזים להכניס למשוואה את מסי, בטח לא לפני קרויף – מראדונה ניצח בכדורגל, פלה ניצח בכל השאר. כי מראדונה היה פרחח, אבל שחקן חבל על הזמן.

מראדונה היה צריך לקחת מונדיאל כבר ב־1978, אבל מאמן נבחרת ארגנטינה לואיס ססאר מנוטי פחד לקחת ילד בן 17 וחצי, ואפשר לומר שלילד יצא מזה טוב. מראדונה לא היה צריך את החונטה ועסקאות עם נבחרת פרו כדי לזכות במונדיאל. הוא עשה את זה לבד שמונה שנים מאוחר יותר, בדרך שאפיינה אותו תמיד: הוא לקח את הכדור ועשה בו כטוב בעיניו.

דייגרו מראדונה (צילום: רויטרס)דייגרו מראדונה (צילום: רויטרס)

אם פלה ראה עצמו כשגריר הכדורגל העולמי, מראדונה היה שגרירם של חובבי הכדורגל, אלה שאהבו מהירות, זריזות, שליטה בכדור, שליטה בכל גוני הבעיטה והמון המון תחכום. מראדונה עשה את כל אלה עבורם ובשבילם, ושדרג את כל מי ששיחק איתו. הוא הפך את ארגנטינה לנבחרת הטובה בעולם, או לפחות המעניינת ביותר, והוא הפך את נאפולי, קבוצה אפרורית שמגיעה מעיר מכוערת בדרום איטליה, לקבוצה הטובה בארץ המגף. אבל בניגוד לפלה, הוא לא התייפייף, הוא אפילו תיעב את אלה שהתייפייפו. הוא שיחק מלוכלך, הסניף, והשמין, וירה על עיתונאים, והתחכך בפידל קסטרו, וחי תמיד על הקצה. כי מבחינתו כנראה לא היו לו חיים בלי הכדורגל, או יותר נכון: הכדורגל היה כל חייו.

מראדונה היה חוויית צפייה בימים שלא היו יותר מדי ערוצים, בוודאי לא כאלה ששידרו 24/7. מראדונה הביא לנו את הצבע לטלוויזיה, והצליח להשאיר אותנו ערים בשעות הקשות עוד לפני שעשה זאת מייקל ג'ורדן. מראדונה היה כוכב הכדורגל הראשון שבאמת ראינו, ואולי גם האחרון שלא נותח סטטיסטית מכל מצב. לא בדקו כמה הוא רץ, וכמה הוא מוסר וכמה הוא מאבד. הסתכלו על מה שהוא עושה עם הכדור - לרוב עם לסת שמוטה.

מראדונה במדי נבחרת ארגנטינה (צילום: רויטרס)מראדונה במדי נבחרת ארגנטינה (צילום: רויטרס)

בוויכוח מי גדול יותר, איבד מראדונה הרבה מהמניות שלו בגלל כל מה שמסביב, אבל בדיוק בגלל מה שמסביב צריך לזכור שהכדורגלנים הכי הכי גדולים לא גדלים באקדמיות של מועדונים גדולים או מהונדסים בעזרת פיזיולוגים. הכדורגלנים הכי גדולים הם אלה שגדלים בפאבלות, בפרברים האפלים, בסלאמס, אלה שלא היה להם מה לאכול ושתמיד יגידו בראיון הפרישה ש"אם לא הייתי כדורגלן בטח הייתי יושב בכלא".

מותו של הגדול מכולם היה כמעט צפוי, כמעט מתוזמן. חייו היו מעט עצובים, אבל הכדורגל שהוריש לנו היה שמח. לפעמים נדמה שיד האלוהים שעליה דיבר לא השתייכה לריבונו של עולם, אלא למי שהשתמש בה.