עוד לא ידוע אם מדובר במספר חודשים או שנים, אך אף שקשה לראות את האופק כרגע, הקורונה תחלוף מהעולם. כבר עכשיו רואים שסין, המקור להתפרצות, כמו גם מדינות נוספות, כבר שמות את המשבר מאחוריהן. אומנם על פי ההערכות יש סיכוי לא מבוטל להתפרצות נוספת, אך האנושות תשרוד את הקורונה, על כך אין מחלוקת. השאלה היא מה יקרה ביום שאחרי.

תורי ענק בברוקלין לקבלת בדיקת קורונה. צילום: רויטרס

אחת החולשות האנושיות היא היכולת להעריך מצבים ואירועים בפרספקטיבה של זמן; מבחינה אבולוציונית, המערכת שלנו לא תוכנתה לחשוב למרחקים ארוכים. נופשים המתכננים חופשה בעתיד הרחוק מתמקדים באלמנטים מופשטים כמו רגיעה, נופש ואושר, בעוד נופשים המתכננים חופשה לעוד שבוע מתמקדים בהיבטים פרקטיים, כמו מסעדות באזור ודרכי ההגעה לשדה. חשיבה על אירוע בעתיד גורמת לנו להתעלם מכל הפרטים הקטנים שנראים חסרי חשיבות - תופעה המכונה "מרחק פסיכולוגי".

קל לנו כעת לפנטז על תחושת ההקלה שנחוש בתום המשבר, אך החזרה לשגרה תדרוש הסתגלות. אסירים היושבים תקופה ממושכת בכלא מסוגלים לחשוב רק על כמה נפלא יהיה היום שאחרי, אבל אף אחד לא מעלה בדעתו את הקושי להסתגל מחדש לשגרת החיים. נכון, אנחנו לא בכלא, אבל פסיכולוגית אנחנו בהסגר. אנחנו אוגרים מזון, לא יוצאים מהבית, לא מקיימים מפגשים חברתיים. החשש הגדול הוא שביום שאחרי הקורונה הציבור יקבל הנחיות לחזור לשגרה אך לא כיצד להתמודד עם השגרה. משול הדבר לאנשים במצור, הניזונים מכמויות מזון זעומות. בבואם להתנפל על האוכל לאחר שנות רעב ארוכות - קיבתם לא מסוגלת לעכל את המזון.

לראשונה בהיסטוריה האנושית, נעשה פה ניסוי בבני אדם. לא מעט מחקרים נעשו בניסיון להבין מהן ההשפעות הפסיכולוגיות של שהות ממושכת בכלא או במרחב מבודד נטול גירויים, אבל טרם נעשה ניסוי בקנה מידה כזה על ההשפעות של בידוד חברתי.

המוח האנושי הוא איבר סתגלן. למרות הקושי של החיים בבידוד - נלמד להסתגל במהירות למציאות החדשה, אך הסתגלות זו אינה נטולת השלכות. השגרה החדשה מעצבת הרגלים, דפוסים ונורמות חדשים כתוצאה מהמגבלות על תנועה חופשית, מהיעדר אינטראקציה בין־אישית יומיומית ומההתנהלות תחת מעטה של חוסר ודאות. ככל שהבידוד יימשך, הוא עשוי להביא לפגיעה פסיכולוגית ארוכת טווח, וככל שיתווספו יותר מגבלות - כך ההשלכות תהיינה משמעותיות יותר.

''כלוב הבידוד'' במחאת הגמלאים בת''א (צילום: אבשלום ששוני)''כלוב הבידוד'' במחאת הגמלאים בת''א (צילום: אבשלום ששוני)

חיים תחת מגבלות

"מיסוד" (Institutionalization)  הוא מונח שמשמש לתיאור התהליך שבו אנשים נשלחים לחיות בסביבה מגבילה, כמו מוסד, כלא או בית חולים. בתום התהליך הם חווים קושי לתפקד באופן עצמאי כתוצאה ממציאות שבה הם כפופים לתנאים ומגבלות של המוסד שבו הם חיו. מחקרים שנעשו על אסירים ומאושפזים הראו כיצד סביבת הכלא מעצבת ו״מתקנת״ את דפוסי החשיבה ומקנה נורמות חדשות.

כאשר תהליך המיסוד נמשך תקופה ארוכה, הדפוסים החדשים מופנמים והופכים לטבע שני. אנשים מתרגלים בהדרגה למגבלות שהחיים המוסדיים מטילים. ככל שמישהו כלוא יותר זמן, כך ההשפעות המוסדיות משמעותיות יותר. תהליך המיסוד אינו מודע ואינו מורגש, הוא חלק ממנגנון פסיכולוגי של הסתגלות הטבוע בנו, ולכן יש קושי להבחין בו בזמן שהוא מתרחש. אין פה עניין של בחירה או כניעה.

תהליך של הסתגלות פסיכולוגית למציאות החדשה תלוי גם במבנה האישיות. ההסתגלות קשה יותר ככל שהצורך של אנשים להיות בשליטה חזק יותר. מצד שני, ככל שאנשים הם בעלי אישיות סמכותנית, מבנה אישיות המתאפיין בצייתנות, כניעה לסמכות ושמרנות - הם חווים פחות מתח בין דרישות המוסד לצורך באוטונומיה.

כרגע לא ברור מתי כל זה יסתיים, אך דבר אחד בטוח - אנו בעיצומו של הניסוי הפסיכולוגי הגדול בהיסטוריה. בתקופה שבה אימצנו את חופש הפרט כערך עליון - ממשלות לוקחות לעצמן סמכויות המגבילות אותו. בתקופה שבה אנו מקדשים אינדיווידואליזם - הפכנו תלויים אחד בשני יותר מתמיד כדי למנוע את התפשטות המגיפה. בתקופה שבה התלות בין חברות וארגונים מעולם לא הייתה הדוקה יותר - מדינות העולם סוגרות שעריהן בפני הגלובליזציה. העולם לא יחזור לקדמותו ביום שאחרי.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה

[email protected]