הסיפור של בני שבט הג'האלין המתגוררים במדבר יהודה מעניין ומורכב - סיפור שנוגע לא רק לקבוצה של בדואים אלא גם לרוב היהודי בישראל ולמשמעותה של ציונות בשנת 2020. הסיפור הוא גם של קבוצה מתוך היישוב כפר אדומים שאותם כינה כאן אריה אלדד לפני שבוע "הזויים" שתומכים ב"שודדי קרקעות", ואותם אנו מייצגים במכתב זה. אנחנו יהודים, ציונים ואוהבי ישראל, ואנחנו רוצים להציג גם את הסיפור שלנו.

הבדואים משבט הג'האלין חיים במדבר יהודה מאז שנות ה־50 של המאה ה־20. בעשרות השנים האחרונות הם כבר לא נודדים, וכמה מאות משפחות מתגוררות בפחונים בנקודות יישוב שונות ברחבי המדבר. אחת הנקודות האלה קרויה "אל־חאן אל־אחמר", כקילומטר מכפר אדומים. התושבים, משפחת אבו דהוק מבני שבט הג'האלין, גורשו בתחילת שנות ה־50 מאזור תל ערד. תחילה הם נדדו במדבר יהודה, שהיה בשליטת ירדן, עד שהתיישבו בשנות ה־70 במקום שלידו הוקם בהמשך כפר אדומים. הם שכנים שלנו.

במשך עשרות שנים נמנעת מבני השבט האפשרות לקבל היתרי בנייה ולהסדיר את מעמדם, וכך הם חיים בשיתוק, תחת צווי הריסה, ללא תשתיות ותוך הקטנה מתמדת של שטחי המרעה המסורתיים שלהם. הם נתונים בין הפטיש של אריה אלדד ותנועת רגבים לבין הסדן של הרשות הפלסטינית. הם ודאי לא דחו "עשרות הצעות פשרה", ומטרתן של שתי חלופות שהוצעו להם הייתה לדחוק אותם אל מחוץ למרחב המדבר לאזור העירוני. מי שהיה מנסה לדבר איתם היה מבין מדוע ה"פתרון" שנכפה עליהם מופרך, היות שהוא מוביל באחת לביטול אורח החיים המסורתי־כפרי של הקהילות ולחוסר יכולת לרעות.

למעשה ההפך הוא הנכון - במהלך העשור האחרון הוגשו על ידי התושבים הבדואים לא פחות מ־14 תוכניות שונות להסדרת יישובם, אולם אף לא אחת מהן נדונה ברצינות על ידי הרשויות וכולן נדחו על הסף. כנראה שיותר נוח לעשות לבדואים דמוניזציה ולאמץ את הנרטיב שבונה עבורם הרשות הפלסטינית, מאשר לדבר איתם ולמצוא יחדיו פתרון מוסכם.

אנחנו מאמינים שצריך למצוא דרך שבה בדואים יוכלו לחיות בשכנות טובה ובבטחה במדבר יהודה. אנחנו לא מדברים על מזרח תיכון חדש אוטופי אלא על מציאות שכבר קיימת במידה רבה. בשנים האחרונות בדואים, פלסטינים ויהודים מנהלים את חייהם ומטיילים זה לצד זה במרחב מדבר יהודה. שכנות טובה אפשרית, כל שצריך זה להסתכל גם עליהם כעל בני אדם ולא כעל מטרד שיש לפנותו בכל דרך ואמצעי. הסדרת יישובם של התושבים הבדואים במדבר יהודה בקהילות תוך שימור המבנה השבטי ואפשרות מרעה מהווה אינטרס משותף של הבדואים כמו גם של כלל תושבי המדינה.

במאמרו חוזר אריה אלדד לחרדה הקיומית של מלחמת העצמאות. את הבדואים הדלים הוא רואה בעיני רוחו כאויב שעומד עלינו לכלותנו. אבל אנחנו כבר לא שם. מדינה חזקה שעושה שלום עם הבדואים של דובאי ואבו דאבי צריכה להקשיב גם לצורכי הבדואים שמתגוררים במדבר יהודה. עליה לדאוג שזכויות אנשים שקופים אלו יישמרו. אם תרצו, אין זו הזיה.

דן טרנר, עזרא קורמן וזאב אליצור