כשנחתמו הסכמי אברהם בין ישראל לאיחוד האמירויות (ובהמשך עם בחריין), בחרה המנהיגות הערבית בכנסת ישראל לצאת נגד הנורמליזציה, עוד בטרם יבש הדיו על המסמכים החגיגיים. "ההסכם", לדברי חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, "פוגע בעם הפלסטיני וממחיש את הבגידה", לא פחות, "מצד מדינות המפרץ הערבי כולו בסיכויי השלום הישראלי־פלסטיני". המנהיגות האמירותית, אגב, שמעה והפנימה היטב את אותן הצהרות.

אלא שהתבוננות זריזה במדיה החברתית בחברה הערבית בישראל מצביעה על סנטימנטים שונים בתכלית. נראה ששורה ארוכה של גורמי מפתח בחברה הערבית, ובהם ראשי רשויות, אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים, מתחרים אלה באלה באזכור שמותיהם של אמירותים בכירים, שאליהם הם מצליחים להגיע ולכונן קשרי עבודה. כל זאת במטרה לפתוח דלתות ולהכשיר את הקרקע לקידום עסקים משותפים בתחומי הפיננסים, הטכנולוגיה, התיירות ועוד.

הטיסות הסדירות בין ישראל לדובאי, האמירות השנייה בגודלה באיחוד, החלו לפני כשבועיים, ואלפי ערבים־ישראלים כבר הספיקו לטייל ברחובות, לאכול במסעדות הרבות ולפקוד את המלונות ואת אתרי התיירות. ערבית פלסטינית, מתובלת במילים רבות בעברית, נשמעת מכל עבר. נדמה, אם כן, שהרחוב הערבי בישראל איננו משתכנע ברובו מהצהרותיהם של נבחרי הציבור שלו ובוחר לבחון בעצמו את הסוגיה.

דרכון ישראלי (צילום: Getty images)
דרכון ישראלי (צילום: Getty images)


נותרו אומנם כיסי התנגדות בודדים בקרב חלקים מסוימים ברחוב הערבי בישראל, אך רובם בעיקר דקלרטיביים. בהודעות אישיות ובשיח בלתי רשמי, מרביתם מתכננים את הנופש או את נסיעת העסקים הבאה לדובאי. מה שמעניין הוא שערביי 48', כפי שהם מכונים בעולם הערבי, מחזיקים בידיהם את מפתח הקסמים להצלחה במקום האגדי הזה. הם מכירים את רזי השפה, וכמובן את התרבות הערבית - המעניקה כבוד רב להיכרות מקדימה ולבניית קשרי גומלין המבוססים על יחסים בינאישיים ויצירת אמון. מדובר עבורם בצוהר לעולם הערבי כולו מבחינה עסקית, וגם באפשרות לשאוף מהתרבות, המוזיקה, הקולינריה והאווירה הקסומה של המזרח התיכון שנמנעה מישראלים בכלל, וערביי ישראל בתוכם, במשך שבעה עשורים.

הנהגת איחוד האמירויות יצרה מציאות ייחודית, כזו שאין לה אח ורע בעולם כולו, במסגרתה חיים במדינה מעט מאוד אמירותים, המונים 10%־15% בלבד מהאוכלוסייה כולה. כל השאר הם נציגי העולם הגדול - הודים, פקיסטנים, רוסים ועוד. למעשה, האפשרות לחיות כאן ניתנת כל עוד ה"זר" תורם לכלכלה המקומית, קרי עובד ומתפרנס, ואת כל השירותים הסוציאליים ניתן לרכוש. זרים אינם אוחזים בדרכון מקומי, אך מצד שני אינם נדרשים לשלם מסים. במילים אחרות, ההנהגה המקומית יצרה פלטפורמה המעודדת גורמים בעלי ידע בתחומים שונים להגיע ולהשתקע במקום המופלא הזה, שלעתים מדמה מיראז' במדבר. ההזדמנות לבעלי ידע בשפה הערבית וברזי המנטליות לעשות שימוש נבון בפלטפורמה הזו היא גדולה.

כרגע זו היא רק דובאי שפותחת את שעריה, שכן נסיעה לאבו דאבי - האמירות הגדולה והעשירה יותר - מצריכה בידוד של שבועיים. אך ביום שמגבלות הקורונה יהפכו לנחלת העבר, מי שיגיע לאבו דאבי ולאמירויות הנוספות כמו שארג'ה וראס אל־ח'ימה, ישכיל להכשיר את הקרקע הבתולית במקומות שטרם נצפו בהם כמויות משמעותיות של ישראלים.

האמירותים נותנים אמון מלא במנהיגיהם, שעד כה ידעו לייצר עבורם מציאות מפנקת - מקצועית ואישית - המבוססת על חזון ומימושו. מקצתם כבר באו במגע עם הישראלים הרבים המגיעים לכאן, והם מרעיפים עליהם חום ומעניקים להם את קבלת הפנים המחבקת שכה מאפיינת אותם. מרביתם עדיין לומדים להכיר את אותם ערביי 48', שחלקם מעוניינים לקדם מסחר וחלקם רכשו השכלה גבוהה איכותית בתחומי הרפואה, הרוקחות, ההנדסה ועוד. לכן ההזדמנות היא אמיתית והשעה נכונה.

מתוך משבר הקורונה שפקד את העולם, נולד הסכם שייתכן שפתח לישראלים רבים צוהר לתור זהב נוסף. הוא לא יתנהל ללא מהמורות, טעויות וחריקות, אך הוא בפירוש קורם עור וגידים אל מול עינינו - והרחוב הערבי בישראל כבר מריח את ההזדמנות.