חד המערכונים המתנשאים והלעגניים של הגשש החיוור על אוהדיה הפרימיטיביים של בית"ר ירושלים, היה פרודיה על התוכנית "שירים ושערים", שבו הם דורשים לקבוע בין היתר, מי יהיה השופט ומה תהיה התוצאה - אחרת ישרפו את המועדון. מה שהציבור לא יודע זה שבשמאל השיטה הזו עובדת בפועל, באמצעות חוג עורכי הדין בקרן החדשה ובפרקליטות, שפועל נגד ההתיישבות ונגד המשילוּת ומן הסתם חבריו שותפים באהדה להפועל ירושלים.

כך זה עובד במאבק נגד ההתיישבות: עורכי דין מגישים לבג"ץ תביעות חזקה קלושות והזויות בשם פלסטינים כדי לפגוע ביישובים יהודיים ביהודה ושומרון. על היעדר ראיות של ממש מחפה השיטה בהעצמת רשימת התובעים. לקרן החדשה יש ממילא הרבה ארגונים שצריך לפרנס, ואז היית מקבל תביעות זהות ממרכז מוסאוא ועמותת עדאלה ובצלם ובתלם ועוד שובל בלתי נגמר של מוטציות ארגוניות מצוידות בפיות יניקה משוכללות המותאמות לברזי הקרן.

באפריקה, בעידן העסקאות המפוקפקות, מה שהיה קופץ לעין בחוזים הבעייתיים היה ה"שטמפילות": עשרות חותמות ססגוניות, אחת מרשימה מרעותה, שהיו מעטרות כל עמוד בחוזה. כלל האצבע היה שככל שיש יותר חותמות, העסקה בעייתית יותר. המצב דומה גם בעתירות החבלה בהתיישבות היהודית. לעולם כמות העותרים באה לחפות על היעדר ראיות משפטיות שיתמכו בסיפורי מעשיות ששיננו בעלי הזכויות לכאורה. הרושם שנוצר הוא שלא המקומיים גייסו את הצדיקים מעדאלה ושות' להתייצב לצדם, אלא להפך. בראשית היו עורכי הדין והקרן החדשה, והם גייסו את המקומיים לשמש אותם כתובעים בעלי עניין.

בשלב זה נכנסים לתמונה אנשי האגף השני של התזמורת האדומה. הפרקליטים, שעוד כילדים היו מלווים את אבא למשחקים של הפועל. הם מגישים, בשם המדינה כמובן, כתב הגנה שכמו נכתב על ידי כותב הטקסטים של הגשש. במקום להעיף את התביעה על הסף בהיעדר כל אחיזה משפטית, הם מתחייבים לתת תוך כמה חודשים תגובה לבג"ץ עם הצעות לתקן את המעוות. שופטי בג"ץ, כמה נוח, לא בעסק. אומנם גם חלקם ככל הנראה במועדון, אבל בכל מקרה השיטה אצלנו אדברסרית: אם הצדדים מגיעים להסכמות, בג"ץ לא יתערב בדרך כלל.

יאיר לפיד (צילום: צילום מסך)יאיר לפיד (צילום: צילום מסך)


השבוע נראה שחוג אוהדי הפועל מתכנן אירוע בתחום המזון המלאכותי: ניסיון לייצר פרה קדושה נטולת בשר, ששמה בישראל נבחרת הדירקטורים. מדובר בניסיון מתואם לתקוף בבית משפט את החלטתו של השר דודי אמסלם לבטל את נבחרת הדירקטורים של יאיר לפיד.
לגופו של עניין, לנוכח הילת הקדושה שבה מנסים לעטוף את נבחרת הדירקטורים, יש לזכור שהיא לא ניתנה לעם ישראל במעמד הר סיני. מדובר ברעיון שהדבר החיובי היחיד שניתן להיאמר עליו שהוא לגיטימי. אבל בתור רעיון לגיטימי, הוא אחד המטופשים, המזיקים, המקפחים והשגויים שנוצרו אי־פעם בבית מדרשו הדיליטנטי של לפיד (כמובן לצד התעקשותו על הרעיון לסבסד דיור באמצעות הרס מערכת המיסוי, מה שהיה קרוי מע"מ אפס).

הפגם הראשון והבולט ברעיון העוועים הזה הוא פועל יוצא של הכלל שאם זה לא מקולקל, אל תתקן. למי שלא זוכר עד כמה זה לא היה מקולקל, כדאי להזכיר כי המכנה המשותף ללוי אשכול, גולדה מאיר, גיורא יוספטל, יוסף אלמוגי, דוד מגן ואורי שני, הוא שכולם כיהנו כיושבי ראש חברה ממשלתית בשם עמידר ויש הטוענים שאפילו הצליחו לתפקד לא רע למרות ליקוי בסיסי אינהרנטי, פגם חמור - איש מהם לא היה בנבחרת הדירקטורים.

היו עוד מאות חברות ממשלתיות שבנו את המדינה, בלי אף דירקטור מהנבחרת, מיום הקמתה ועד להופעת לפיד ב־2013 - בשיכון, ברווחה, בחינוך, בתיירות, ושפירות עשייתן ניכרים, חרף הפגם הקשה הזה, על כל צעד ושעל במדינת ישראל.

פעילים מהשכונות והפריפריה

נבחרת הדירקטורים שלפיד העביר מטעמים פוליטיים, בתואנות שווא של מינהל תקין, הייתה אסון חברתי. היא סתמה את הגולל על אחת המהפכות החברתיות המשמעותיות שהוליד המהפך של מנחם בגין. כידוע, הליכוד מיעטה במינויים פוליטיים במשרדי הממשלה, דבר שהקשה על השרים לבטא את מדיניותם. למרבה המזל, אולי אף יותר מהמשרדים שעליהם ממונים השרים, החברות הממשלתיות הן שמביאות לידי ביטוי את מדיניותו של השר. כתוצאה משינוי פרופיל הדירקטור מאז המהפך, יכולת להיתקל בדירקטוריונים המשקפים את החברה הישראלית בכל הדרה ומגוונה, במקום הפרופיל החד־ממדי שהיה מקובל עד אז.

כפועל יוצא מהנגשת הציבור הרחב לחברות ולגורמים הממנים מאז המהפך של 77', הפכו החברות הממשלתיות קטליזטור למוביליות חברתית. השרים, בייחוד החברתיים, מינו פעילים בולטים ומוכשרים מהשכונות ומעיירות הפיתוח, שלדוגמה שברו בחברה ממוסדת כמו עמידר את הקיפאון בין החברה לדיירים, דבר שהניח תשתית רחבה לפרויקטים של שיפוצים עצמיים והבטיח תחזוקה הולמת במשך שנים ארוכות.

הצלחתו של דוד לוי להכניס למעגל העשייה אנשים שעד 1977 לא היה להם שום סיכוי להשתלב, כמו עובדיה עלי, מיכאל רצון, דוד ראם, שמואל סיסו, מוטי משעני, איתן סולמי, אבי גבע, יעקב אטרקצ'י, דוד פרץ, גבי ללוש, דוד עמר, ג'קי סבג, גבי לוי, הנרי אזולאי, יעקב ברדוגו ורבים־רבים אחרים הראויים לאזכור וששמותיהם נשמטו, רק מבהירה כי אילו הייתה בזמנו נבחרת דירקטורים, רבים מהם לא היו זוכים להטביע את חותמם.

אלא שבהקמת נבחרת הדירקטורים לא רק שקלקלו משהו שפעל היטב והיה בנוי נכון, אלא גם יצרו תחליף, שלקרוא לו ניסיון שנכשל זו מחמאה לא ראויה. נבחרת הדירקטורים הינה כשל חשיבתי מלכתחילה של כל מי שאמור היה לחשוב על הנושא ומשום מה, פשוט לא חשב.
כך למשל דירקטורים נציגי ציבור, להבדיל מעובדי החברות, אינם אמורים להיות טכנוקרטים מומחים, אלא אנשים שמביאים עמם מטענים מגוונים כדי להגשים את מדיניותו של הדרג הממונה. המחשבה לגייס אנשים לנבחרת בלי להגדיר לאיש לאיזו חברה מייעדים אותו, חסרת כל היגיון ומרחיקה מהנבחרת אלפי אנשים טובים שמוכנים היו להיות מועמדים לחברות מסוימות, ולא להיזרק באופן מקרי למקומות שלא נראים להם.

כל חברה היא עולם בפני עצמו, ואופי עיסוקיה מטבע הדברים משליך על סוג המועמדים שלו היא זקוקה, שלרבים מהם מאפיינים שאינם עולים בקנה אחד עם הפרופיל הכללי של הניגשים לנבחרות דירקטורים למיניהן. שלא לדבר על הרתיעה של אלפי מועמדים טובים למלא טפסים חושפניים וחודרניים ללא הבטחת סיכוי סביר למינוי הולם לצדם.

צמצום הבחירה, אובדן כוח אדם הולם, אי־התאמת המועמד לחברה שאליה שובץ, ביטול המוביליות, חזרה לדירקטוריונים חד־ממדיים - אלה הם רק חלק מהכשלים שהשר אמסלם בא למנוע בהחלטתו האמיצה. אם המחשבה שהפוחלץ הזה הקרוי נבחרת הדירקטורים ראוי לשימור כישות חיה ואפילו להגנה משפטית לא הייתה כל כך עצובה, היא הייתה מצחיקה.