מירי איננה. אני כותב שתי מילים אלה בעיניים מצועפות מדמעות - וממאן להאמין. אם לרבים תיזכר מירי צחי כצלמת העשויה ללא חת, שהנציחה את ההתיישבות מעבר לקו הירוק בסיכון עצמי בלתי פוסק, אני הכרתי מקרוב מירי אחרת, שמעבר לתפקידה ה”קרבי” המוכר הייתה כמהה למצוא ממנו מפלט בצילום לכתבות מוסף ומגזין רגועות הרבה יותר.

דרכינו הצטלבו לפני קרוב ל־20 שנה בכתבות ל”מקור ראשון” ובהמשך הבאתיה למעריב. עד מהרה הפכנו לצוות לעניין, למרות היותנו מעולמות שונים - היא, החוזרת בתשובה, דבקה באמונתה ורחוקה מקנאות ואני, לכל היותר מסורתי. כך גמענו במכוניתה את הארץ לאורכה ולרוחבה, ממרום גולן ומקריית שמונה עד חממות החקלאות בערבה וקסמיה של אילת.

מירי שהכרתי הייתה אוהבת אדם מאין כמוה, שמצאה שפה משותפת עם כולם, מימין ומשמאל, יהודים, ערבים ודרוזים. היה מדהים לראות אותה, עם חזותה החרדית, בדו־שיח ידידותי עם רחוקים ממנה בדעותיהם כרחוק מזרח ממערב. מצד שני, בעודי מראיין, לאחר שצילמה, היא הייתה נסחפת לשיחה קלילה במטבח, אנושית ונותנת ביטוי לאהבתה לאמנות. מעבר לכך, בהגיענו למרואיינים שגדלו כמוה על תרבות הלדינו, התרגשותה גאתה וסערה.

“כבר חשבתי שאני מתה! אף פעם לא פגעו בי ככה, עד שהרגשתי שאני כמעט נחנקת”, סיפרה לי לפני עשור בקול רגוע, יחסית, בשובה מ”זירת קרב” סוערת בבית אל בין מתנחלים לכוחות הביטחון. “אבל כשאני יוצאת למשימה, אני חייבת למלא אותה”.

עכשיו מירי מתה באמת - וזה בלתי נתפס. מי ייתן וימתקו לה רגבי עפרה.