ארבע בבוקר, שעון ישראל. אני מקבלת טקסט מחברה: "אני בבידוד בממ"ד. נדבקתי בקורונה וגם בעלי". מדובר בחברה עם מחלת רקע שמציבה אותה בקבוצת סיכון. אני מיד שואלת: "איך את מרגישה?", ואז גם מוסיפה: "איך נדבקת? אני יודעת שאת מקפידה". הרי מדובר בחברה שאפילו ייצרה מסיכות וחילקה אותן לחברותיה.
מתברר שאותה חברה הלכה לארוחת ערב אצל חברה עם עוד זוג. "היינו רק שישה אנשים, פורום מאוד מצומצם. כולנו חברים טובים וכולנו שומרים", היא כותבת לי. אלא שמתברר שאחד הנוכחים בארוחה ערך ביקור אבלים יומיים קודם לכן במקום הומה אדם. כשהגיע לארוחת הערב עדיין היה ללא סימפטומים, אבל הוא כבר נדבק בקורונה והדביק אותה, את בעלה ואת המארחים. כשהוא הודיע לחברתי כעבור כמה ימים שנדבק, היא כבר הייתה עם סימפטומים. אצלה זה התפתח מהר יותר.
יום קודם אני מצלצלת לשאול חברה אחרת שנדבקה בקורונה: "איך את מרגישה?", "עדיין מחוברת לבקבוק חמצן, עדיין חלשה", היא משיבה. אני שואלת: "המשפחה נדבקה?", "ריססתי את כולם", היא עונה. "אנשים לא מבינים כמה זה מסוכן". "איך נדבקת?", אני שואלת. "הייתי בארוחת ערב של חג ההודיה", היא מספרת. "המארחת ביקשה מכולם לעשות בדיקה לפני כן, וכולנו עשינו".
המגבלה המאפשרת התקהלות של עשרה אנשים שגויה, כולנו יודעים שהיא ניתנה כדי להכשיר התקהלות למניין, אבל בינה ובין ביטחון המתקהלים אין כלום. על סמך ההוראה הזו, לפני הסגר, אנשים ערכו מפגשים בבתיהם או בחצר, כולל ארוחה, שלה פוטנציאל להדבקה, מפני שכשאוכלים מורידים מסיכות.
רוצים לשמור על החיים של היקרים לך? שמרו מרחק, אל תארחו ואל תתארחו. אני מאחלת לנדבקים שיעברו את זה בקלות, ומהר. ולכולנו להחזיק מעמד. לפחות בישראל רואים כבר את הסוף.
התרעות פיקוד העורף