השיא עוד לפנינו: כיסאות מוזיקליים, זה שם המשחק שבו הילדים מרקדים מסביב לקבוצת כיסאות, וכשהמנגינה נפסקת, כל ילד מחפש לעצמו כיסא פנוי. בכל סיבוב ילד אחד נשאר ללא כיסא, ואז הוא מאבד את מקומו במשחק. הכללים, אולי, קצת שונים בעולם הפוליטי שלנו, אבל הם דומים למדי. כמו לפני כל מערכת בחירות, רבים מחפשים דרך למפלגה שזה מקרוב הוקמה; לא על בסיס רעיוני אלא רק על בסיס “כיסא פנוי”.
שמתי לב לתופעה העקומה הזאת, המעוררת אי־נוחות, כשקראתי, למשל, שמייסד “השולמנים”, אביר קארה, הצטרף לנפתלי בנט. לפי שעה, עמדותיו המדיניות, לדוגמה, לא נחשפו, ואני מניח שגם בנט לא ממש ניסה לברר אותן; לא את של קארה ולא את אלה של שני חבריו, שגם הם אמורים לקבל מקומות שמורים ברשימה לכנסת. כך נראית הדמוקרטיה שלנו במלוא כיעורה.
אבל כששמעתי את דוד אלחייני, ראש המועצה האזורית בקעת הירדן ויו”ר מועצת יש”ע, בראיון רדיו, הבנתי ששיאי החוצפה עוד לפנינו. מדובר באיש ימין מובהק שרצה בסיפוח מיידי של בקעת הירדן; ללא קשר לכל שאר מרכיבי התוכנית של נשיא ארצות הברית. כעת, לאחר שהצטרף למפלגתו של גדעון סער, הוא נשאל איך ינהג אם בביתו החדש יבקשו להקים קואליציה עם רון חולדאי ועם יאיר לפיד ועם ניצן הורוביץ ועם מרב מיכאלי או עם הרשימה המשותפת. כל אלה בוודאי לא ייתנו יד למה שהוא מאמין בו. תשובותיו המגומגמות של המצטרף החדש לכנופיית רק־לא־ביבי לא הפתיעו אותי. כל מה שחשוב לו, לדעתי, בשלב הזה, הוא לתקוע אצבע בעינו של בנימין נתניהו.
כך תיראה, כנראה, מערכת הבחירות הקרובה. הרבה שנאה ומעט מאוד, אם בכלל, תכנים אידיאולוגיים. צפיתי, לדוגמה, בסער באחד האולפנים. בהרבה פאתוס ועם ברק מוזר, לטעמי, בעיניים, הוא טען שישראל הולכת למערכת בחירות רביעית בגלל “אדם אחד מטורף”. רק לאחר כמה שעות הודיע סער בציוץ שבמילה “מטורף” הוא התכוון למצב - ולא לראש הממשלה. אני שמעתי דברים אחרים. בעיניי, האמירה הייתה חד־משמעית, ולא ניתנה לפירושים סותרים. המילה “מצב” לא הופיעה בה. אבל זה בכלל לא משנה. כמו בני גנץ, בזמנו, גם סער מדקלם, להתרשמותי, דברים שמוכתבים לו בידי צוות האסטרטגים שלו.
בד בבד, אני מרגיש שמעגלי השנאה כבר הרבה יותר רחבים. קראתי בימים אלה דברים שכתב אברהם כ”ץ־עוז, שר לשעבר וכיום יו”ר המועצה לישראל יפה, תחת הכותרת "מפא”יניק ותיק". התיעוב והבוז שהוא הפגין כלפי בוחרי הליכוד הזכירו לי ימים אפלים. “נבערים מדעת”, היה מהביטויים הפחות בוטים שבהם השתמש כ”ץ־עוז, מי שמייצג, להבנתי, חונטה חסרת מעצורים שרוצה לחזור ולתפוס בהגה השלטון.
כ”ץ־עוז גם הביע חשש מפני האפשרות שגם בישראל יקרה מה שקרה בארצות הברית, כשהמון פרץ לגבעת הקפיטול. אינני יודע מאין נובע החשש הזה, שתכליתו להכפיש, כך אני מבין זאת, את המחנה שאני חלק ממנו, אבל אני יכול להבטיח לכ”ץ־עוז שההיסטוריה מלמדת שמי שאף פעם לא חשש ללכת עד לקצה התהום היו דווקא חבריו. מנחם בגין היה זה שמנע מלחמת אחים; שאם הייתה מתרחשת, היינו היום, עדיין, מדשדשים בשולי ההיסטוריה; כמו הפלסטינים.
מה שמוביל אותי לראשית הדברים: לא הייתי רוצה לראות בימים אלה אופורטוניסטים חסרי חוליות, תאבי כיסאות, בהנהגת המדינה. מה שכן, ממשל ביידן בוודאי ירגיש בנוח לעבוד מולם.