הפינה "זו דעתי ואני תומכ/ת בה", המשודרת מדי שבוע ב"אולפן שישי", הפכה כבר מזמן לאחת המיותרות שבפינות הטלוויזיה. לא רק בגלל שמה המוגחך (הייתה לכם פעם דעה שלא תמכתם בה?), אלא בגלל הקונספט: סלבריטאי עומד מול המצלמה ומדקלם טור דעה "נוקב", שלרוב יביע למעשה את הדעה הכי פחות מעוררת מחלוקת שניתן להעלות על הדעת.
כן, כן: באמצע טור הדעה נוטף הדבש, הטיחה ירון-דיין בכלל הציבור החילוני בישראל שהוא למעשה אנטישמי. כולכם אנטישמים, ולא מעניין אותי תירוצים כמו "אבל אני בעצמי יהודי". רוצים נימוק? אין נימוק. פשוט ממשיכים הלאה, אל המשפט הסכריני הבא. איפה היינו? אה, כן, כולנו צריכים להתאחד ולהיות עם אחד. כולל האנטישמים האלה.
אין להתכחש לכך שקיימת בישראל תופעה של שנאת חרדים, כמו שיש כלפי כל מגזר. אין ספק שיש ברשתות החברתיות, ולעיתים גם בתקשורת הממסדית, קולות שחורגים מגבולות הביקורת הלגיטימית ומפנים כלפי הציבור החרדי ביטויי שטנה מתועבים, אלא שקשה לחשוב על ציבור בישראל שאינו זוכה לכך. יש מרחק רב מכאן ועד להכתיר את הציבור החילוני כאנטישמי.
המהלך המחוצף של ירון-דיין – קטלוג כלל הביקורת כלפי התנהלות הציבור החרדי ומנהיגיו כאנטישמיות – עושה נזק כפול: גם מרחיק אותנו מפתרון הבעיה הנקודתית של מגזר שמפר ביודעין ובשיטתיות (לא כולם, כמובן, אבל גם לא מעטים) את ההנחיות ומסכן את החיים של עצמו ושל יתר אזרחי המדינה, וגם מעמיק את הפילוג בעם, אותו פילוג שירון-דיין יצאה נגדו כה בחריפות.
הביטוי בו ירון-דיין השתמשה, "האנטישמיות החילונית", היה מתוחכם במיוחד: הוא מקבע את הטענה שהציבור החילוני הוא אנטישמי כעובדת חיים בלתי ניתנת לערעור, ולך תוכיח שאין לך אחות שכתבה את הפרוטוקולים של זקני ציון. כשהאמירה הכמעט בלתי נתפסת הזאת נאמרת במתק שפתיים, באמצע טור שכולו "שבט אחים ואחיות", היא מסוכנת פי כמה מאשר לו היה מבטא אותה חרדי קיצוני שפיו וליבו שווים. ויודעים מה? גם לעמדה החרדית מגיע דובר/ת יותר רציני, עם טיעונים אמיתיים ולא פופוליזם זול והשתלחות מכוערת וחסרת בסיס בציבור שלם.
אז זו דעתי, ואני תומך בה.
התרעות פיקוד העורף