חוסר האמון הציבורי הוא בעיני הדבר שקושר את "התכנית הכלכלית" אל "תכנית התחקירים". הראיונות עם קרן טרנר-אייל ושאול מרידור ודאי לא ישכנעו את המשוכנעים בוויכוח ארוך השנים על עליונות הפקידים או עליונות המדיניות. אם כבר, הם איששו את העובדה כי אכן התקציב השנתי של מדינת ישראל שימש בן ערובה ציני עבור ראש הממשלה, ולחיי כולנו הוצמד קנה לרקה.
הראיונות עמם היו מסמך אנושי, כמו שנוטה לתאר לעיתים אילנה דיין את מושאי התחקיר שלה, לשברון הלב של השניים מהמערכת הציבורית. קרן ושאול בני דורי, ודאי חונכו כמוני, בין יתר הערכים, לעבודה קשה וחריצות שתבטיח את עתידנו ואמונה במוסדות המדינה ומערכות המשילות כמו בתי המשפט, המשטרה, הממשלה והצבא הדואגים באמת ובתמים לאזרחי המדינה משלמי המיסים.
ממשלות ישראל, והליכוד בפרט, באופן שיטתי בשנים האחרונות יוצרות משבר אמון בין האזרחים למוסדות הללו - אם באמצעות תעמולה, טריקים ושטיקים נלוזים, ואם בהוקעה והסרה של אותם אנשים טובים וראויים מעמדות המפתח. לאבדן האמון במוסדות בחסות הממשלה יש השלכות לא מכוונות, והנה בבני ברק ניידות ואוטובוסים מוצתים באש, אזרחים מזלזלים בהנחיות הממשלה במשבר הרפואי הגדול שידענו ועושים שבת לעצמם.
אפילו צה"ל – צבא המורכב מטובי בננו ובנותינו – התבשר בינואר האחרון כי במחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי על אף שנותר הגוף האמין ביותר בראש הרשימה, חלה ירידה משמעותית באמון הציבורי בו. האמון ירד מ-90% אשתקד ל-81% אמון באוקטובר, והוא הנמוך ביותר מאז שנת 2008. אגב, באותו המחקר נמצא כי 57% מהישראלים סבורים שהשלטון הדמוקרטי במדינה בסכנה חמורה, לא בכדי האמון הפוחת בכל מוסדות המדינה קשור לכך בעבותות.
למרות כל הכתוב, שברון הלב האמיתי מצוי בעובדה שחריצות ועבודה קשה הן כבר לא מפתח ליציבות עתידית, בית, משפחה וילדים ופנסיה לזקנתנו. האמת היא שלא משנה כמה קשה נעבוד - עבור רובנו, חיינו מעתה הם מלחמת קיום חודשית להשאיר את הראש מעל המים במקרה הטוב, ויש אחראי אחד ויחיד לתהליך הזה שהקורונה הביאה לשיאו – ראש הממשלה בנימין נתניהו. כל סבב בחירות ביבי ניצח בדרך זו או אחרת כשידו על העליונה, כי למרות הקשיים לרובנו לא אכפת כל עוד המשכורת נכנסת. היו פתקים לבנים כמחאה, ניצול ימי חופש ולפעמים הצבעות מחאה למפלגות אזוטריות – אבל הפעם אנחנו חייבים לפעול לשינוי המצב כדי להבטיח חיים, לא פחות.
התרעות פיקוד העורף