קו ישר עובר בין התכנית הכלכלית שבישרו עליה ראש הממשלה ביבי נתניהו ושר האוצר ישראל כ"ץ לבין התחקיר ששודר בתכנית 'עובדה' בשבוע שעבר. המשותף הברור בין הדברים הוא רמיסת דרג "הפקידות" - צוות המומחים המקצועיים. הפחות ברור הוא שהמשבר הכלכלי, שטרם הורגשה חומרתו, הוא בכייה לדורות – בכייה אותה יבכו גם ילדינו ונכדינו, כך לפי כלכלנים בכירים. תחקיר תכנית 'עובדה' היה גם המחשה כואבת לביטוי "בכייה לדורות" ובייחוד בכיו של הדור שלי - דור שנעוריו והתבגרותו נטועים בשנות השמונים.

בנימין נתניהו מודיע על התכנית הכלכלית החדשה לסיוע במשבר הקורונה

ראשית, מספר מילים לגבי התכנית הכלכלית שפרסמו ראש הממשלה ושר האוצר. אינני כלכלן ותובנותיי הן מצפייה דרוכה ומעקב הולך וגובר אחר תכניות הכלכלה המשודרות מתוך חרדה לעתידי. שלושה דברים מרכזיים צדו את עיני - וכולם, יש לציין, מתוכננים בהיעדר תקציב מדינה: דמי האבטלה לעצמאיים נועדו לקרוץ למאוכזבים בתנועת "אני שולמן", אך משום מה רבים לא זוכרים שראש הממשלה נתניהו עצמו, חרף הבטחה מפורשת לאותם עצמאים בתחילת חודש מאי, הצביע נגד הצעת החוק להענקת דמי אבטלה לעצמאים בסוף יוני האחרון; השני, כמו בשידור חוזר מחודש יולי - מענק ה-750 שקלים לכל אזרח, אז עלותו הייתה כ-6.5 מיליארד שקלים. מה שאמור היה להזניק את כוח הקנייה והכלכלה חטא למטרתו, כפי שחזו אז אנשי המקצוע, והכסף שהוכנס ישירות לחשבונות הבנק שלנו הופנה לטובת חיסכון וכיסוי חובות; לבסוף, סביר שרבים מהמהלכים המתכוננים בתכניתם של השניים, אם לא כולה, ייבלמו בטיעון לניסיון "כלכלת בחירות". או אז האשמה כולה תיפול על המשפטנים ודרג "הפקידות" במהלך נכלולי שיוצר עוד חוסר אמון בקרב הציבור.

השר ישראל כ''ץ וקרן טרנר אייל (צילום: נועם ריבקין, פלאש 90)השר ישראל כ''ץ וקרן טרנר אייל (צילום: נועם ריבקין, פלאש 90)

חוסר האמון הציבורי הוא בעיני הדבר שקושר את "התכנית הכלכלית" אל "תכנית התחקירים". הראיונות עם קרן טרנר-אייל ושאול מרידור ודאי לא ישכנעו את המשוכנעים בוויכוח ארוך השנים על עליונות הפקידים או עליונות המדיניות. אם כבר, הם איששו את העובדה כי אכן התקציב השנתי של מדינת ישראל שימש בן ערובה ציני עבור ראש הממשלה, ולחיי כולנו הוצמד קנה לרקה.

הראיונות עמם היו מסמך אנושי, כמו שנוטה לתאר לעיתים אילנה דיין את מושאי התחקיר שלה, לשברון הלב של השניים מהמערכת הציבורית. קרן ושאול בני דורי, ודאי חונכו כמוני, בין יתר הערכים, לעבודה קשה וחריצות שתבטיח את עתידנו ואמונה במוסדות המדינה ומערכות המשילות כמו בתי המשפט, המשטרה, הממשלה והצבא הדואגים באמת ובתמים לאזרחי המדינה משלמי המיסים. 

שאול מרידור (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)שאול מרידור (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

ממשלות ישראל, והליכוד בפרט, באופן שיטתי בשנים האחרונות יוצרות משבר אמון בין האזרחים למוסדות הללו - אם באמצעות תעמולה, טריקים ושטיקים נלוזים, ואם בהוקעה והסרה של אותם אנשים טובים וראויים מעמדות המפתח. לאבדן האמון במוסדות בחסות הממשלה יש השלכות לא מכוונות, והנה בבני ברק ניידות ואוטובוסים מוצתים באש, אזרחים מזלזלים בהנחיות הממשלה במשבר הרפואי הגדול שידענו ועושים שבת לעצמם.

אפילו צה"ל – צבא המורכב מטובי בננו ובנותינו – התבשר בינואר האחרון כי במחקר המכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי על אף שנותר הגוף האמין ביותר בראש הרשימה, חלה ירידה משמעותית באמון הציבורי בו. האמון ירד מ-90% אשתקד ל-81% אמון באוקטובר, והוא הנמוך ביותר מאז שנת 2008. אגב, באותו המחקר נמצא כי 57% מהישראלים סבורים שהשלטון הדמוקרטי במדינה בסכנה חמורה, לא בכדי האמון הפוחת בכל מוסדות המדינה קשור לכך בעבותות.

למרות כל הכתוב, שברון הלב האמיתי מצוי בעובדה שחריצות ועבודה קשה הן כבר לא מפתח ליציבות עתידית, בית, משפחה וילדים ופנסיה לזקנתנו. האמת היא שלא משנה כמה קשה נעבוד - עבור רובנו, חיינו מעתה הם מלחמת קיום חודשית להשאיר את הראש מעל המים במקרה הטוב, ויש אחראי אחד ויחיד לתהליך הזה שהקורונה הביאה לשיאו – ראש הממשלה בנימין נתניהו. כל סבב בחירות ביבי ניצח בדרך זו או אחרת כשידו על העליונה, כי למרות הקשיים לרובנו לא אכפת כל עוד המשכורת נכנסת. היו פתקים לבנים כמחאה, ניצול ימי חופש ולפעמים הצבעות מחאה למפלגות אזוטריות – אבל הפעם אנחנו חייבים לפעול לשינוי המצב כדי להבטיח חיים, לא פחות.

קומי ישראל
כי ארצי שינתה את פניה
ואין לי ארץ אחרת