והימים ימי קורונה, והארץ מלאה הפגנות ומחאות. ואין עוד איש יודע מדוע ולמה. הכל נראים לא מרוצים. הכל מבקשים לממש את זכות הצעקה, והם מממשים אותה בכל קרן רחוב ומתחת לכל גשר רענן.

יש המתנגדים לסיפוח, ויש התובעים אותו. יש הדורשים צדק לפלוני, ויש הדורשים את אותו צדק עצמו, אבל לזולתו. יש המפגינים נגד המשך כהונתו של ראש הממשלה המואשם בפלילים. יש הזועמים על מצבם הכלכלי. יש הכועסים על הסיוע הקמצני שהוענק להם בחסדי השלטון - כביכול, מקבצי נדבות הם והכסף איננו כספם. בעיניי זעקתם של אלו ברורה ובהירה ובעיקר דחופה.

ההפגנות נגד נתניהו בבלפור נמשכות למרות הסגר (צילום: רויטרס)

העולם מתמודד עם הקשה בשעותיו מאז תום מלחמת העולם השנייה. מגיפת הקורונה לא פסחה על אף מדינה. היא פוגעת בנו פגיעה שלא הייתה כדוגמתה. היא נוגסת בנו בכל פה מהבחינה הרפואית, ולא פחות מכך מהבחינה הכלכלית־חברתית. איש אינו יודע באמת מה יילד יום. כמיליון אנשים כבר איבדו את מקום עבודתם, ואלה שלא אינם יודעים מה צופן להם העתיד. סדרי בראשית נופצו לרסיסים, ואיש אינו בטוח עוד שיוכל לכלכל את משפחתו, גם בעתיד הנראה לעין.

נוכח כל תלאות אלה שלא ידענו כדוגמתן, צצות ועולות מצוקות מן היקב ומן הגורן, והכל ממקדים אותן בראש הממשלה. מתקבצים מפגינים מוטרדים ביותר מכהונת ראש ממשלה שהואשם בשלושה אישומים. גם האיש אשר על איכות השלטון מזדקר לפתע לעיני כל, תובע את חלקו ודורש את חקירת פרשת הצוללות - דווקא עכשיו, משל תמו בעיות מן הארץ, וכל איש יושב לבטח תחת גפנו ותחת תאנתו.
כל אלו עניינים רציניים כשלעצמם, אם כי אני בספק אם זה באמת מה שהכי חשוב בעת הקשה הזו, ואם זה מה שיביא מזור לבעיות הכל כך חמורות שבפניהן ניצבת החברה בישראל. כדי להסיר ספק אבקש לציין כבר עכשיו כי לטעמי במדינה מתוקנת ראוי לו לראש הממשלה שכתב אישום הוגש נגדו בשל עבירות שביצע לכאורה במהלך כהונתו, שיפרוש מתפקידו ויקדיש את עתותיו להגנה על חפותו בבית המשפט. וכשחפותו תתברר, יוכל לחזור לזירה הציבורית. אני מאחל לו שכך אומנם יקרה ומשוכנע שהיועץ המשפטי הנוכחי שותף לאיחוליי אלה.

ישראל מתמודדת עכשיו אולי עם החמור שבמשברים שנקרו בפניה מאז הוקמה, וזה מה שמטריד את מנוחתנו עכשיו? מסתבר שבנטל ההתמודדות הכלכלית, להבדיל מזו הבריאותית, נושאים למעלה ממחצית אזרחי ישראל, ואילו האחרים כלל לא נפגעו מהבחינה הכלכלית. ומה שחמור עוד יותר, שאלה שלא נפגעו הם אלה אשר מכתיבים ומנהלים את המלחמה הכלכלית עבור אלה שנפגעו נוראות ממנה.

נבחרי הציבור, שרבים מהם אין מי שיודע מאין באו, ומדאיג עוד יותר, לאן הם הולכים, אינם נגרעים כלל במצבם הכלכלי, משכורתם משולמת להם במלואה מדי חודש בחודשו, דבר אינו חסר ודבר אינו נגרע, וכך גם כל עובדי הציבור באשר הם: פקידי ממשלה, שופטים, פרקליטים, שוטרים, אנשי צבא וכל עובדי המדינה. משכורתם משולמת להם במלואה ובמועדה. דבר אינו נגרע, כאילו אין קורונה בישראל, בעוד הנותרים אינם יודעים מה יילד יום ואם יוכלו לספק מזון למשפחותיהם גם מחר. דאגה שממנה פטור החלק האחר.

האם דרישה שנבחרי הציבור יוותרו על 20% ממשכורתם לטובת קרן ציבורית למען נפגעי הקורונה היא מופרכת? נטולת היגיון? האם זו אינה מטרה טובה דיה כדי להפגין עבורה? האם כל עובד ציבור המשתכר, למשל, למעלה מ־30 אלף לחודש ייאלץ להפריש לקרן זו 15%, ומי שמשתכר למעלה מ־20 אלף לחודש יפריש 10% משכרו אינה מטרה שראוי לצאת לכיכרות בעטיה?

להוציא רופאים, אחים, מורים ועובדים סוציאליים (האמור בלשון זכר גם לשון נקבה במשמע), שממילא רובם לא יעברו את התקרה המצדיקה הפחתה. האם דרישה זו אינה סיבה טובה להפגנה? אנחנו משלמים את משכורתם ומן הראוי שנעשה עתה להפחתתה בשל מצב החירום שבו אנו נתונים.

מתוך אותם עובדי ציבור שלא נפגעו במאומה ממוראותיה הכלכליות של הקורונה אך מתעקשים לנהל עבור אלה שנפגעו את מאבקם הכלכלי, שמעתי הסתייגות מהרעיון שהובא בזה. הסתייגות זו הזכירה לי ראיון שהתקיים בסיומה של מלחמת יום הכיפורים עם מח"ט טנקים. באותו זמן ניטש ויכוח מר כרגיל במקומותינו בשאלה אם צה"ל צריך להסיג את כוחותיו לאחור מאפריקה.

המח"ט שחטיבתו חנתה בצד האפריקאי של התעלה סיפר כי יש לו שלושה נהגים שהוויכוח הסוער לא פסח גם עליהם. הראשון נהג הטנק שלו, השני נהג הג'יפ הנמצא מעבר לתעלה, והשלישי נהג הרכב המשמש אותו בבואו לעיר הגדולה. נהג הטנק אמר שיש להסיג את כוחותינו, אין להתמהמה ויפה שעה אחת קודם. נהג הג'יפ סבור שסוגיה זו פנים לה לכאן ולכאן, ואי אפשר לקבל החלטה כזו בפזיזות, כי היא מצריכה שיקול דעת ומחשבה עמוקה. נהג ה"פרייבט" בתל אביב לא מוכן לשמוע על נסיגה בשום תנאי ונסיבה. עצם המחשבה על נסיגה קשה בעיניו כקריעת ים סוף.

מכל מקום, אם חפצים אנו להילחם במוראותיה הכלכליות של הקורונה, יש לעשות זאת עד כמה שניתן בצורה שוויונית. אין לי ספק כי הפחתת שכרם של עובדי הציבור לא תביא את מגמת השוויון המלא על סיפוקה, אבל אין לי גם ספק כי תתרום תרומה של ממש בכיוון הרצוי. תרומה של כמיליארד שקל בחודש, שזה הסכום שמספרים לי שבו מדובר, לא דבר קל ערך היא, וגם התרומה הפסיכולוגית כי הכל נושאים בנטל אינה דבר שראוי להקל בו ראש.

ניהול כושל, אטימות שלטונית שאין לה שיעור, ממשלה מנופחת ובזבזנית באופן חסר תקדים, מענקים קמצניים. אובדן עצות ודרך אינן סיבות טובות דיין להפגנה? רבות סיבות שניתן להפגין בעטיין, שעתן היפה עוד תבוא. עת לכל וזמן לכל חפץ. הבה ונתרכז בפשוטה, הראויה, הנכונה וההגיונית מכולן. הבה ונדרוש שוויון בנשיאה בנטל. אנו משלמים את שכרם של עובדי הציבור. עת צרה היא ליעקב, ואנו נאלצים לחתוך מעט משכרם של מעטים על מנת לאפשר לרבים להתקיים מעט יותר בכבוד.

אם תאבי הפגנות אנו, הנה לפנינו סיבה לגמרי לא רעה להפגנה. אם תמצאו להוסיף עליה, הנה לכם סיבות מלוא חופנים לרוב: אטימות שלטונית, ממשלה בזבזנית ומנופחת, מענקים קמצניים כבר אמרנו.

יהודה וינשטיין (צילום: דודי ועקנין, פלאש 90)
יהודה וינשטיין (צילום: דודי ועקנין, פלאש 90)

הכותב כיהן כיועץ המשפטי לממשלה
[email protected]