מאז ניצחה חברת הכנסת מרב מיכאלי בפריימריז לראשות מפלגת העבודה, והזריקה מעט חיים לפגר הפוליטי, היא נמצאת תחת מתקפה ברשתות החברתיות. נושא המתקפה לא קשור בעמדותיה של מיכאלי או בהתנהלותה הפוליטית, אלא בסגנון הדיבור הידוע והייחודי שלה, המקפיד על פנייה בלשון רבים נקבה.
אולי הייתה זו כותרת שפורסמה באחד מאתרי החדשות, בה צוטטה מיכאלי כאומרת "אני ועפר שלח מדברות על איחוד", שהזניקה את ההתנפלות, אשר נעה מהצד ההומוריסטי (עמוד פייסבוק פופולרי פרסם תמונות של כל חברי רשימת העבודה כנשים, כבדיחה על חשבונה של מיכאלי) לצד הרציני יותר (אנשים שכותבים בשיא הרצינות כי סגנונה הלשוני של מיכאלי דוחה אותם, מהווה סמל לעיסוק בטפל ומרחיק מצביעים).
נכון - מבחינת חוקיה היבשים של האקדמיה ללשון עברית, מיכאלי שוגה. על פי אותם חוקים יבשים, במידה ופונים לקבוצת אנשים הכוללת אפילו גבר אחד, על הפנייה להיות בלשון רבים זכר. אבל כולנו יודעים (ויודעות) ששפה היא הרבה יותר מאשר חוקיה הרשמיים. חוקים של שפה משמשים לעיתים להנצחת עיוותים הקיימים במציאות. מיכאלי יודעת היטב שהיא שוגה, וזו בדיוק מטרתה: להתריס ולהצביע על החוקים, הלכאורה שרירותיים, המפלים נשים ומעניקים פריבילגיות לגברים.
חוץ מזה, לא זכור לי שיתר 119 חברי הכנסת תמיד מהווים מופת של דיבור בעברית תקנית, ורק מיכאלי מרגיזה את משמריה הקנאים של השפה וכבודה האבוד. הפאניקה שחשים אנשים רבים כל כך מנושא שהוא לכאורה שולי, יכולה להיות מוסברת רק בכך שהיא מסמלת חשש עמוק יותר: חשש מפני היעלמותו של העולם הישן, חשש מפני דרישתן של קבוצות שדוכאו במשך שנים לקבל את המגיע להן. מיכאלי אולי מרגיזה כמה אנשים, אבל הרווח מהמהלך המחושב שלה גדול בהרבה מההפסד. היא מעצבנת אתכם? אתם מוזמנות להתעצבן.