אני מבקשת לקרוא לכולנו לעצור. החברה הישראלית צריכה לעצור ולקחת אוויר. קוצר הנשימה החברתי שאנו סובלים ממנו בתקופה האחרונה הפך למאיים. רצף המאורעות שחווינו הוא תמרור אזהרה ענק למצוקה שהחברה הישראלית לא מנסה להכיל. צריך לעצור ולהתחיל לבחון את אסטרטגיית היציאה. יציאה מעומקי השסע שאליו נקלענו.

חרדים בהלווית הענק בירושלים בניגוד לכללי הסגר והקורונה (צילום: רויטרס)

"מתן מקום לקיצוניות", זה הנגיף החברתי שאסור לתת לו להשתלט. החיסון לו הוא ברור – אפס מקום לקיצונים ולקיצוניות. אמירות קיצוניות ודמויות קצה נבנות ממתן משמעות ומקום. חשוב להדגיש כי קיצונים יש בכל מקום, בכל מגזר ובכל קבוצה. כוחה של קבוצה הוא בחוסר היכולת להעניק להם מקום. כשאנחנו שומעים בשיח הציבורי דיווח על מתפרע חרדי שתקף נהג אוטובוס, הדעת אינה יכולה להכיל זאת. כמו גם כאשר מפלגה במסגרת מערכת בחירות מגדירה את הציבור החרדי כסכנה בריאותית.

חובתנו לטפל בכל מי שמבקש לערער את יסודות החברה שלנו וממש לא משנה מהו מגזרו, מגדרו או מקום מושבו. אני מעדיפה לתת מקום, למשל, לעמותת עזרת אחים בראשות הרב אברהם קאפ, הפועלת בבית שמש יחד עם החמ"ל העירוני, המעניקה שירות לכל תושבי העיר. אני שואלת במלא הכנות – לא נכון לתת לזה מקום? ייתכן שזה פחות מעניין, אבל אם נחזור על מסרים מעין אלה, בכוחם לעצב מציאות.

המקום הראשון שבו חשוב שנתחיל לעשות את השינוי הוא בשפה. "חרדים שרפו אוטובוס", "חרדים ערכו חתונה" זועקות הכותרות. ומהצד השני "המגזר הערבי מפר הנחיות", או "בתל אביב צפצפו על הסגר". אז זהו, שלא. לא כל החרדים שורפים אוטובוסים, ולא כל הערבים מפירים הנחיות, ולא כל התל אביבים צפצפו על הסגר. ולא, לא כל השוטרים משתמשים בכוח מופרז. מצופה שנדייק יותר. אם כוונתנו היא למגר תופעה, אל לנו לעשות שימוש בשפה מכלילה. אם נדייק בהגדרות, נוכל לבדל בתוך החברות השונות את אלו הפועלים כנגד.

אדגיש משהו ביחס למגזר החרדי ולשאלת ההכללות: המגזר החרדי עובר שינויים בתחומים רבים. השכלה, תעסוקה ובכלל בשאלת הישראליזציה שלו. בשבועיים האחרונים נתקבלו בלשכתי מיילים ומכתבים רבים מתושבים חרדיים שביקשו ממני לחזק את משטרת בית שמש באכיפת ההנחיות. חלק לא מבוטל של הציבור החרדי מבקש לקחת חלק, לשאת באחריות.

זו גם שליחותי בעיר, חינוך לאחריות. כל הכללה, כל אמירה פומבית בנוסח "כל החרדים..." מחזירה תהליכים אלו לאחור. תשאלו: האם צריך קשב ייחודי לחברי קהילות מיוחדות? התשובה היא: כן. אנחנו רוצים אותם כחלק מהעגלה המלאה, ולכן צריך לגרום להם ביטחון לעלות עליה, ולא לדרוש מהם שיקפצו לעגלה כי זה מה שאנחנו חושבים שהוא נכון.

היכן אני כן קיצונית? במתינות. ביכולת לראות את השיח ואת הדיאלוג ככוח. בימים שבהם מתקיימות הפגנות של מיעוט קיצוני בעיר שלי, אני מסרבת לתת לזה מקום בסדר היום העירוני שלנו בבית שמש. אנחנו ממשיכים בעשייה המכוונת לכלל התושבים. כל תושבי העיר – חילונים, חרדים, דתיים לאומיים ומסורתיים, ותיקים ועולים, תושבים חדשים ואלו המתגוררים בעיר שנים רבות – כולם רוצים חינוך טוב, רחובות נקיים, תרבות איכותית, תעסוקה מכובדת. כשמכוונים את המאמצים לעשייה שהציבור שותף לה, אף מגזר לא עולה על בריקדות.

המגזרים השונים בחברה הישראלית אינם מגזרים מתעמתים, הם מגזרים עמיתים. היכולת שלנו לנצח את הנגיף בזירה הבריאותית ולהצליח לשקם את הזירה הכלכלית והחברתית תבוא רק מתוך בניית אמון משותף הנשען על שיח אמיתי. ניהול פנקס "תרומות לחברה" או פנקס "האשמות" לא מקדם שיח. נכון לבדוק את שילוב המאמצים של כל חברה בהתאם למקום שבו היא נמצאת ולא מתוך סרגל אחיד.

עליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש (צילום: מרק ישראל סלם, ג'רוזלם פוסט)עליזה בלוך, ראש עיריית בית שמש (צילום: מרק ישראל סלם, ג'רוזלם פוסט)

חמצן לעסקים הקטנים
בעת פרסום שורות אלו אמורה מדינת ישראל, אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, להתחיל לצאת מן הסגר. אם לא נבין את השינוי שנכון לנו לבצע, אזי אסטרטגיית היציאה תהיה הפלטפורמה לכניסה לסגר הבא. בתחום החינוך הפעלנו בבית שמש מודל של למידה במרחב. 7,000 תלמידים למדו במרחב בקבוצות קטנות עם דמויות משמעותיות. אין לי מושג עד לרגע זה מדוע לא ניתן לקיים מפגשים ולמידה בפארקים העירוניים. אם מאן דהוא חושב שכל הילדים יושבים בבית וקוראים ספרים, אז צר לי לאכזב. זה לא המצב. חובה עלינו לראות אותם.

אם היינו כחברה מסוגלים לקיים שיח אמיתי, אזי הילדים היו נפגשים בקבוצות קטנות, מקיימים למידה ואולי גם פחות סובלים מסערות נפש. אגב, הלמידה במרחב הייתה מוציאה החוצה גם את המקומות המפירים את ההנחיות וכך הדיסוננס בין הנחיות המדינה ושמירה על הבריאות למול לימוד תורה היה מתעמעם ואולי פג. הנגיף והמוטציות כנראה לא ייעלמו בקרוב, והדרך היחידה לשקם את תלמידי ישראל היא באמצעות הלמידה במרחב. ראוי שנחליף את מבט המדיניות על תלמידי ישראל ממעוף הציפור לזכוכית מגדלת.

קהל נוסף היכול להוות מנוף לשינוי הוא בעלי העסקים הקטנים והבינוניים הפועלים ברחובה של עיר. בעלי עסקים אלו הם הדופק של כל עיר. יש לוודא כי הם זוכים לחיסונים, למפות אותם בשיטתיות ולאפשר להם חמצן. המהלך הזה אינו רק כלכלי, הוא בעיקרו חברתי ובכוחו להחזיר את הצבע לחיי מי שכבר שנה מרגיש שקוף.

בואו כולם נדבר יחד. נקיים דיאלוג צופה פני עתיד. נדיר את ההכרעה והמאבק לטובת הכלה והסדרה. יש כאן חברה הצריכה שיקום.

הכותבת היא ראש עיריית בית שמש