הסוגיה המדינית לא עומדת, כידוע, על סדר היום הציבורי כבר זמן רב, לא משמאל ולא מימין. מערכת הבחירות הנוכחית, כמו קודמותיה, מתרכזת בניסיונות לשמור על השלטון הקיים מול המאמץ להחליפו. כל זה קורה כשברקע משבר הקורונה, המשבר הכלכלי הנוכח בבתים רבים בישראל ומשפטו של נתניהו, שהופכים שוב את הסוגיה המדינית לשולית, לכאורה כמעט לא רלוונטית. אך גם אם בעיני הציבור הישראלי וחלק מנבחריו הסכסוך נתפס בטעות כעניין שבשוליים, הרי שבעיני הקהילה הבינלאומית מדובר בסוגיה בוערת, אפילו נפיצה. אחרי ארבע שנות ממשל טראמפ, שבמהלכן ישראל הייתה מוגנת על ידי המעצמה החזקה בעולם, מגיעה ההתפכחות. כל מי שעיניו בראשו חוזה את היום שבו המשך הכיבוש והסיפוח המעשי בשטח יעלו שוב על שולחן הדיונים. והנה, לנגד עינינו מונפים בזה אחר זה דגלים המסמנים שתם עידן ההדחקה. הצהרותיו של ממשל ביידן ואיומי התביעה בהאג הם רק סממנים ראשונים לשובו של הנושא לסדר היום העולמי.
לא איומי התביעה בהאג וגם לא ביקורת בינלאומית – צבועה או צודקת – הם שצריכים להכתיב את מהלכינו. הדבר המרכזי שצריך להדיר שינה מעיני הציבור הישראלי הוא המציאות שמבעבעת מתחת לאפנו ושעלולה להתפוצץ לנו בפנים. אלימות המתנחלים כלפי פלסטינים בשבועות האחרונים מגיעה לשיאים חדשים. לצד זה, אנו עדים לפיגועי יחידים בגדה, ואם נוסיף לכך את המציאות הכלכלית הקשה ברשות הפלסטינית, הרי שההתנגשות הבאה נמצאת מעבר לפינה, והמחיר שלה יהיה ביטחוני, מדיני, כלכלי ומוסרי.
ההתמודדות עם הסוגיה הנפיצה רק בזירה הצבאית־ביטחונית כבר הוכיחה את כישלונה, נדרשים פה שינוי חשיבה והפנמה שאת הסכסוך לא ניתן לנהל לאורך זמן, אלא חייבים לפתור אותו סביב שולחן הדיונים באמצעות חתירה לשתי מדינות. התוכניות כבר קיימות, צריך רק להוציאן מהמגירות ולפעול ביחד עם ארצות הברית ועם בעלות בריתנו החדשות והישנות ממדינות ערב כדי להגיע להסכם היסטורי.
בין אם ראשי המפלגות ידברו על כך לפני מערכת הבחירות, ובין אם יפעלו כך אחריהן, מוטב כי כולם יבינו שרק תהליך מדיני אמיתי יגן על ישראל מפני יריביה באזור, מפני שופטים בהאג וגם מעצמה.
התרעות פיקוד העורף