מצבם של צוותי הרפואה כבר לא פותח מהדורות חדשות, אבל אל תיתנו לשקט להשלות אתכם. בשעה שהחיסונים תופסים את הכותרות, מצב הצוותים ממשיך להיות קשה. צוותי הרפואה חווים את המשבר הקשה שידעה ישראל בתולדותיה: הם נשחקים, הם מיואשים, הם עייפים והם צוברים חוויות קשות שאין להם מספיק זמן לעכל.

כולנו מבינים שהקורונה כאן לעוד זמן מה, והצוותים הרפואיים הם הנכס היקר ביותר במאבק בנגיף. אם לא נטפל בהם עכשיו, הם לא יוכלו להמשיך להיות שם בשבילנו לעוד הרבה זמן.

באופן מצער, המדינה שלנו חוותה כל כך הרבה מלחמות, פיגועים ושגרות טילים, שהיא כבר מנוסה ויודעת מה צריך לעשות. כשהתותחים רועמים, הערבות ההדדית זורחת, העורף מתאחד וכולנו מתפללים לשלומם של הלוחמים. המדינה ערבה לבריאותם הפיזית והנפשית גם לאחר חזרתם מהקרב.

אנחנו בנט"ל מטפלים באלפי חיילים הסובלים מפוסט־טראומה על רקע שירותם הצבאי, ויודעים שהטיפול בחוויות הלחימה מתחיל רק לאחר שהמלחמה נגמרת, ושיש חשיבות רבה לכך שהטיפול יחל בסמיכות למועד האירוע.

אבל המלחמה בקורונה שונה. מדובר במגיפה עולמית שהפכה למשבר ארוך, מורכב ומתעתע שאין בו שביתות נשק. הלוחמים בחזית – צוותי הרפואה – עובדים סביב השעון במציאות לא נתפסת ונפצעים מדי יום, בנפשם.

עמותת נט"ל עובדת בתוך בתי החולים, בשיתוף עם הקואליציה לטראומה, ומציעה לצוותים הרפואיים אפשרות לפרוק, להתייעץ, לשתף בתחושות שלהם. הצוותים המקצועיים שלנו מלווים אותם ושומעים על הבכי במסדרונות, על המבט של משפחת הנפטר שלא יוצא להם מהראש, ועל הגעגוע הבלתי נסבל למשפחה.

פוסט־טראומה היא הגדרה שהופכת משבוע לשבוע לרלוונטית ביותר לתיאור מצבם של צוותי הרפואה. התסמינים שהם מתארים כוללים נדודי שינה, אובדן משמעות, מחשבות טורדניות ועייפות כרונית. חלקם מתקשים להשתחרר מאירועים טרגיים ומסתובבים עם תחושות אשמה קשות. רבים מתארים מציאות שלא יצליחו להתמודד איתה עוד זמן רב.

צוותי הרפואה מרימים עכשיו דגל אדום, ואנחנו מחויבים להקשיב. הם אלה שטיפלו בנו עד עכשיו, הם אלו שיטפלו בנו גם בעתיד. אם הם יישברו, אם הם ידחיקו זמן רב, אם הם יאגרו בנפשם עוד ועוד חוויות קשות וזיכרונות טראומטיים, הם יתקשו לתת לנו טיפול ראוי בעתיד הקרוב. הם עלולים לאבד כשירות, ואנחנו נמצא את עצמנו במצוקת כוח אדם רבה יותר במערכת הבריאות.

כמו מתווה היציאה מהסגר, כמו המענקים לעצמאים, כמו המאמצים לעידוד התחסנות, גם בריאות הנפש של הצוותים חייבת לעלות על שולחן קבינט הקורונה ולקבל את מלוא תשומת הלב. המדינה הייתה צריכה להקים כבר אתמול מערך שמטפל בצוותי הרפואה. לבצע התערבות מקצועית בזמן אמת ולטפל בנזקים הנפשיים של הצוותים הרפואיים בעקבות הקורונה.

ככל שמצב החירום יימשך, השחיקה תגדל, הנזק יתעצם ואז אולי כבר יהיה מאוחר מדי והמצב יהפוך בלתי הפיך. סדנאות תמיכה, שיחות עם אנשי מקצוע, הכשרת צוותים לזיהוי משבר ושחיקה בקרב העובדים – יכולות לעזור. אבל חייבים להיות אקטיביים. אם נמשיך לחכות, ישראל תצטרך להתמודד עם חזית חדשה במשבר הקורונה: חוסר אמון מצד צוותים רפואיים ותשישות המשפיעה על היכולת שלהם להעניק טיפול לחולים. 

הכותבת היא מנהלת תחום קהילה וחוסן בעמותת נט"ל המטפלת ומסייעת לנפגעי טראומה על רקע לאומי