כשביידן התקשר: שיחתו הראשונה של הנשיא ג'ו ביידן עם מנהיג מזרח־תיכוני הייתה עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו - לא שיחת חולין וגם לא שיחת היכרות שהרי השניים ידידים ותיקים, אלא דיון מדיני רציני בן שעה בין מנהיגי בעלות הברית בנושאים שבסדר היום של שתיהן. לדברי הבית הלבן, השיחה דנה ב"חיזוק היחסים ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות, עם דגש על נושאי ביטחון אזוריים כולל איראן". גם נדונו "הסכמי אברהם" בין ישראל למדינות ערב, ותמיכתו של ביידן בהם היוותה לא רק אשרור למדיניות של נתניהו וטראמפ בעניין זה, אלא גם איתות לטהרן שהברית הישראלית־ערבית, שאחד מיסודותיה העיקריים הוא האינטרס המשותף לחסום את כוונותיה התוקפניות, חיה וקיימת.
גם הנושא הפלסטיני עלה בשולי הדברים, ואף שהממשל החדש דבק בנוסחת שתי המדינות, ניתן להבין שאין בכוונתו ליזום בעתיד הקרוב מהלך נמרץ של משא ומתן, אלא להתרכז בצעדים לשיכוך מוקדי חיכוך בין ישראל לרשות הפלסטינית. האדי עמר, איש מחלקת המדינה שפעל בנושא הזה גם בעבר, ומונה לטפל בעניין, הודיע שמטרתו "לשפר את המצב בגדה המערבית ובעזה ולבנות אמון בין הצדדים מלמטה למעלה".
ברם, הנושא העיקרי והדחוף, הן בשיחת ביידן ונתניהו והן במערכה המדינית האמריקאית בכלל, הוא הסכם הגרעין עם איראן. למרות שגם בעניין זה התנהלה השיחה ברוח טובה, ספק אם הוסרו בה רוב החסמים. עמדת ישראל ברורה: ההסכם המקורי גרוע ומסוכן הן מבחינת מה שהיה בו והן מבחינת מה שחסר בו. הוא אפשר לאיראן לשעוט לעבר פצצה גרעינית בעוד שנים ספורות ולהמשיך בהפרתו במהלכו; ולא הייתה בו התייחסות לפעילות התוקפנית והחתרנית של טהרן בנושאים כגון הטרור, השאיפות ההגמוניות במזרח התיכון ופיתוח הטילים הבליסטיים. ישראל צדקה שהבהירה את עמדתה כבר בשעותיו הראשונות של הממשל החדש, ובכך הציבה את עצמה כגורם שממשל ביידן לא יוכל להתעלם ממנו, בניגוד לממשל אובמה בשעתו. כפי שדווח, ראש הממשלה עמד לכנס בשבוע שעבר דיון מיוחד בסוגיה האיראנית, אך ביטל אותו בעקבות שיחתו עם הנשיא ביידן. האם יש בכך סימן שבשיחה נמצא בסיס מוסכם בסוגיה האיראנית, או שמא להפך, שהעמדות בין ישראל לארצות הברית כה מעומתות שדיון כזה עלול היה להחריף את המחלוקות עוד יותר — תוצאה בהחלט בלתי רצויה מבחינת ישראל?
גורמים במחיצתו של הנשיא ביידן מאוחדים בשאיפה לחדש את הסכם הגרעין, אף שקיימים הבדלים מסוימים לגבי אופיו והיקפו הרצויים והדרכים להשיגו. היועץ לביטחון של הנשיא, ג'ק סאליבן, מצדד, למשל, בדרישה להרחבת ההסכם המקורי כדי שיכלול נושאים כגון הטילים והפרות זכויות האדם באיראן, אך עם זאת, פירושו המעשי של המסר של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן - שלפיו "ארצות הברית תסכים לכל תיווך אירופי שיקדם את המשא ומתן על הסכם הגרעין" - הוא שוושינגטון מאותתת שהיא איננה מציבה לכך תנאים מוקדמים.
אומנם בשלב זה ארצות הברית לא תבטל את הסנקציות כפי שטהרן דורשת וגם לא את האיסור על מכירת נשק, אך ייתכן שזו עמדת פתיחה בלבד. עצם פניית וושינגטון לאירופה בעניין זה מעורר תהיות לאור כמיהתן של רוב מדינות היבשת לחזור במהירות ליחסים הכלכליים עם איראן. אירוע שיוכל להצביע על כוונות הממשל הוא ירי הרקטות של המיליציה העיראקית נתמכת איראן לעבר בסיס צבאי אמריקאי בארביל שבחבל האוטונומי הכורדי בעיראק. התעבור על כך וושינגטון לסדר היום? חוסר תגובה בוודאי יתפרש בטהרן כנחרצות אמריקאית לחזור בכל מחיר להסכם.
בסיכום, שיחת ביידן ונתניהו הייתה פתיח טוב והכרחי להעלאת יחסי ישראל וארצות הברית על מסלול חיובי, אך לא מרשם מובטח לסילוק כל חילוקי הדעות ביניהן.