הציבור הכללי הזדעזע מאוד בתקופת הקורנה מחוסר הנכונות של חלק מהחרדים לשתף פעולה במיגור המגפה, אי הציות להנחיות ושיעורי התחלואה הגבוהים. אבל רחוק יותר ממרכז הארץ - ולכן גם מכותרות העיתונים - פועלת קהילה אחרת, אך עם מאפיינים דומים ואף חריפים יותר של ניכור, עוני וילודה גבוהה, בתוספת שיעורי פשיעה גבוהים ופוליגמיה - האוכלוסייה הבדואית בנגב. כמעט 300 אלף בני אדם.

אז נכון, המעצר של שלושה חשודים בשורת פריצות בדרום, שבאחת מהן נאנסה ילדה בת עשר ביישוב קהילתי בנגב, עורר לאחרונה סערה, אבל זו תשכח קרוב לוודאי במהרה.

נוכחות המשטרה כמעט ולא מורגשת 

כל מי שגר בנגב עד לתופעות הללו ממקור ראשון. רעולי פנים נוסעים בכבישי הנגב  בפראות ויורים באוויר לאור יום. גניבות חקלאיות מתבצעות כעניין שבשגרה. מבנים בלתי חוקיים קמים כל הזמן. כנופיות גנבים גונבות מכל הבא ליד - כולל עמודי חשמל ומערכות חשמליות משוכללות להשקיית שדות החקלאים. זאת לצד פרוטקשן, הברחות נשק וסמים. 

בכל הסצנה המוטרפת הזאת, נוכחות המשטרה כמעט ולא מורגשת. בנגב אין ריבון. כאשר מי שזורקים רימוני עשן על חייל צה"ל נעצרים ומשוחררים מייד למעצר בית, הדבר מלמד על פחד מנקיטת יד קשה שתביא להרתעה, בעיקר של מערכת המשפט. בינתיים ברוני הפשע הבדואים צוברים ניסיון, תעוזה, מודיעין ותחמושת. גונבים כלי נשק מבסיסי צה"ל כאילו מדובר במחסנים נטושים. אין להם פחד ואף אחד לא מעז להתעסק איתם - לא המשטרה ולא רשויות האכיפה שחוששות מהם. אפילו השופטים מפוחדים. כפי שמודים קציני משטרה בכירים, מדובר בעבריינים המסוכנים ביותר בישראל. על-פי נתונים לא רשמיים, הפשיעה הבדואית מסבה למדינת ישראל נזק של כשבעה מיליארד שקל בשנה. כ-40% מכלל הפשיעה בנגב מקורה במגזר הבדואי. זאת ועוד - יש כיום בנגב 55 אלף מבנים שונים ללא היתרים, כרבע מהם קשיחים. קצב הבנייה בשנים האחרונות הוא קרוב ל-4,000 מבנים מדי שנה.

כל זה מוביל לאנרכיה. 

המצב החברתי לא פחות גרוע ובחלקו הוא מסביר את הידרדרות של קטינים לפשע. מערכת החינוך במגזר מתאפיינת בהישגים נמוכים, שיעור אנאלפביתיות גבוה והתנהלות המוכתבת לא על-ידי משרד חינוך אלא על-ידי חוקי השבט. הבדואים, שפעם התגאו בהשתלבות בניהם ביחידות צה"ל, מגלים היום נטיות פרו-פלסטיניות ופרו-איסלמיסטיות. 

ועוד לא דיברנו על בעיית הפוליגמיה, שהיא התרסה אחת מתמשכת כנגד שלטון החוק בישראל, מעבר להיותה בעיה מוסרית מדרגה ראשונה. האיסור הפלילי הקיים איננו נאכף והדבר פוגע בצביון המדינה כמדינת חוק וסדר ומעביר מסר שגוי כאילו הנגב הוא שטח הפקר. זאת ועוד, לתופעה נלוות תופעת-משנה של גירושים פיקטיביים השמה לצחוק את רשויות החוק. קיימת גם הסוגייה הדמוגרפית שאין לברוח ממנה. הפוליגמיה בקרב האוכלוסייה הבדואית בדרום מביאה לריבוי נישואין לנשים פלסטיניות תושבות השטחים ובכך מחריפה את האיום דמוגרפי על ישראל.

המציאות בנגב היא בעיקרה תוצר של עשרות שנים שבהן רשויות המדינה עצמן עיניים והתעלמו מהבעיה. אמנם במשך השנים הוקמו מספר וועדות, בראשות אישים נכבדים כמו בני בגין, אבל הדוחות שהן הפיקו לא חוללו שינוי בשטח. כמקובל במנגנון הממשלתי, אין מחסור בתוכניות, יוזמות, מטות, יחידות ואסטרטגיות פעולה. עוד ועוד דוחות מתורגמים לצוותי מעקב שמפיקים בתורם דוחות יישום ובפועל לא קורה דבר. 

אתגר רב-מערכתי 

בעיית הבדואים היא אתגר חריף למשילות הישראלית, לריבונות ולדו-קיום ביחד של יהודים ומיעוטים. זהו אתגר רב-מערכתי שמקיף שלוש בעיות יסוד: בעיית הקרקעות, שאי-פתרונה גורם לאדמות הבדואים להיות אדמות מריבה במישור הפוליטי ומונע כל אפשרות פיתוח במישור האזורי וביישוב הבדואים. הבעיה הכלכלית, שנובעת מהיעדר תשתית תעסוקתית מקומית, והבעיה החינוכית, שמתחילה בדומיננטיות של ערכים שמרניים ודכאניים ונגמרת בתשתית ירודה של בתי ספר והכשרה מקצועית.

יש גם הזדמנויות. תהליך המעבר של הבדואים ליישובי קבע עירוניים ממשיך להתקיים והנוודות ואורח החיים שנלווה אליה הופכים לנחלת ההיסטוריה. מעבר בסיסי צה"ל לנגב, לרבות הקמת קריות התקשוב והמודיעין, יספקו אלפי מקומות עבודה חדשים לאוכלוסייה הבדואית. יש כיום יותר ויותר צעירים בדואים שפונים ללימודים אקדמיים. גם גישתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כלפי המגזר הערבי מבשרת על שינוי כלפי הבדואים. ביקורו האחרון ביישובים הבדואים זרזיר ובסמת טבעון בצפון הם סנונית ראשונה המבשרת את האביב גם בדרום הארץ. יש גם ניצנים של שינוי עם הקמת תחנות משטרה מקומיות. אבל כל זה לא מספיק.

כדאי לזכור האוכלוסייה הבדואית היא אוכלוסייה מוחלשת שאין לה מה להפסיד. כמעט בכל הפרמטרים החברתיים-כלכליים מצבם בכי רע - הכנסתם נמוכה, שיעורי התחלואה והתמותה בקרבם גבוהים מן הממוצע הארצי וכמחציתם אינם יושבים ביישובי קבע ושוכנים בישובים ארעיים, חסרי תשתית מינימלית של מים זורמים וחשמל, ונעדרי מעמד מוניציפלי. לכן, כל טיפול בה חייב ליצור גם הזדמנויות כלכליות וחברתיות לשינוי ולמוביליות חברתית. כך יהיה להם מה להפסיד.

לעבוד יחד עם מנהיגי הקהילה

הפתרון לאתגר הבדואי צריך להיות מבוסס בראש ובראשונה על נחישות. נחישות של הממשלה לפעול עד הסוף, ללא פחד וללא מורא, לשינוי את המצב מיסודו: למגר את הפשיעה ביד אחת, ולספק את צרכי האוכלוסייה הבדואית, ביד שנייה. ללא עבודה ממשלתית מתוכננת ומקיפה של כל מוסדות המדינה - כולל הסדרה של היישובים הבלתי מוסדרים, מסגרות חינוכיות ותשתיות - לא יהיה שינוי.

זה מתחיל בהתרעה. נדרשת תוכנית מסודרת, שתעניק סמכויות וגיבוי ליחידות המשטרה ויתר זרועות אכיפת החוק. נדרשת חקיקה מנדטורית שתביא להרשעות וגזרי דין חמורים. בד בבד נדרשת השקעה מאסיבית בתשתיות פיזיות - דיור, כבישים, מרפאות, מתנ"סים, אזורי תעשייה. באיכות הכי גבוהה. כל זה צריך להיות מתוקצב ומבוקר והכי חשוב - להיעשות יחד עם מנהיגי הקהילה. ביחס לבנייה הבלתי חוקית יש לנסח קו מדיניות הגיוני, הגון ושקוף: המדינה לא תקבל קביעת עובדות בשטח, אך תעודד מעבר ליישובי קבע. ביחס לקרקעות הבלתי חוקיות יש לקבוע נוסחת פיצוי הוגנת ולהתעקש עליה. כל יום שעובר רק מעלה את המחיר המופרז שדרושים הבדואים.

נכון, זו התמודדות לא פשוטה ובוודאי לא קלה. אך יש מודל מוצלח ליישום, שעליו אני יכולה להעיד מכלי ראשון, והוא הטיפול בשבט הטראבין, שהתיישב באופן בלתי חוקי בקרקעות ליד היישוב עומר. פעילות מאומצת של  כל הצדדים - ביוזמת ראש מועצת עומר, פיני בדש - הביאה, בתהליך קשה וארוך, לפתרון הוגן של בניית ישוב מסודר, פיצוי כספי והקמת אזור תעשייה משותף בלהבים-רהט המספק תעסוקה גם לבדואים. 

פתרון זה עשוי לשמש כמודל להסדר כולל יותר של בעיית הפזורה הבדואית. ייתכנו גם מודלים נוספים אחרים, אך מה שנדרש כעת הוא יוזמה ממשלתית נחושה ומנהיגות אמיצה, שתיישם פתרון המשלב את שיטת המקל והגזר. בלי זה אנחנו עלולים להפסיד את הנגב. 

הכותבת היא שותפה-מנהלת בקבוצת לוצאטו, חברת מועצת עומר, חברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנג ויו"ר עמותת יחדיו