בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת שגשגו יחסי ישראל ואפריקה. זה כלל את כל המדינות האסלאמיות דרומית לאזור הסאהל, ובלי מדינות ערב בצפון אפריקה. מאות ישראלים – יועצים, מדריכים ואנשי עסקים - הושיטו אז סיוע לאוכלוסיות ותרמו לרמת החיים שלהן. אלפי אפריקאים באו ללמוד ולהשתלם בישראל. בירושלים הרגישו סיפוק רב וגאווה. גולדה מאיר ואבא אבן שקדו על טיפוח הקשר.

הדברים השתנו אחרי מלחמת ששת הימים, ועוד יותר אחרי מלחמת יום הכיפורים. רבות מידידותיה של ישראל ניתקו את יחסיהן עמה, וזה הביא לאפקט הדומינו. ישראל נשארה מחוץ ליבשת. כל מה שנותר לעשות הוא לשמור על המעט, ומכאן נולדה המדיניות הפסיבית מול היבשת. רבות ממדינות אפריקה טענו שסיבת ניתוק הקשרים היא התנגדותן לכיבוש שטחים בכוח. אך האמת היא אחרת. מדינות ערב, שהיו אז בסכסוך עם ישראל, הבטיחו למדינות באפריקה סיוע כספי מסיבי, וזה סנוור את מנהיגי היבשת. כל ניסיונותיה של ישראל להביא לחידוש הקשר נתקלו בסירוב.

ההתרחקות מאפריקה נמשכה כ־50 שנה. המצב התחיל להשתנות אחרי הסכם השלום עם מצרים, ולאחר מזה הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. בהדרגתיות התחילו היחסים בינינו לכמה מדינות באפריקה לקרום עור וגידים. התברר שהסיוע הכספי של מדינות ערב לא עמד במבחן המעשי. אם היה סיוע כספי ערבי לאפריקה, הוא נעשה במשורה. אכזבה התחילה לכרסם במדינות האפריקאיות. לפתע עלתה הנוסטלגיה לימים ההם שישראל סייעה וחוללה את תחילתו של שינוי חיובי מול ההבטחות הכספיות שלא מומשו. ישראל קלטה זאת ועברה למדיניות אקטיבית. המחלקה של אפריקה במשרד החוץ פוצלה לשניים כדי להתמקד בעשייה. כמו כן, הסוכנות לסיוע ושיתוף פעולה בינלאומי חוזקה בתקציב ובאנשים. זה עשה את שלו. אט־אט מדינות אפריקה חידשו את היחסים, וישראל שבה לאפריקה.

כיום יש לישראל יחסים עם יותר מ־35 מדינות אפריקאיות, והיא מושיטה להן סיוע בתחומי החקלאות, החינוך, הרפואה, הטכנולוגיה והביטחון. חידוש הקשר התאפשר משלוש סיבות: הראשונה, האכזבה האפריקאית כאמור מההבטחות שלא קוימו. השנייה, הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב, כולל הסכמי אברהם וההסכמים עם סודן ומרוקו. והשלישית, מצבה האסטרטגי החזק של ישראל.

חידוש היחסים עם היבשת האפריקאית, שהגיע לשיאו כעת, בין היתר עם החלטת גינאה המשוונית להעביר את שגרירותה לירושלים, מאפשר לישראל קשר אמיץ בתחום הבילטרלי עם המדינות; טיסות מסחריות מעל שטחן, שמקצרות את הדרך והעלות; נוכחות בים סוף כאזור אסטרטגי; תמיכה מצד המוסדות הבינלאומיים; ומעל לכל שיפור תדמיתה של ישראל כמדינה שמסייעת בלב שלם ונטולת אינטרס צר.

טיפוח הקשר ההדדי עם היבשת הוא חיוני וחשוב. אפריקה מתגעגעת לישראל, ולא פחות ישראל לאפריקה. טוב תעשה ישראל אם תשים את הדגש על הפיתוח של היבשת כדי להיטיב עם אוכלוסייתה ותמשיך בסיוע הטכני שאפריקה עוד זוכרת מהימים הטובים ההם. על ישראל לנער את האבק מהארכיון ולשוב לשיתוף הפעולה שהיה לנו בעבר עם אפריקה.