יום האישה הבינלאומי מצוין מידי שנה בסימן העצמה נשית, חגיגת ההישגים של נשות מפתח והתפארות בהתקדמות שחלה במעמדן של נשים בחברה. אמת, בהחלט יש מה לציין ולחגוג. אך לצערנו יש לא מעט תחומים בהם אין שום סיבה לחגיגה. אחד הבולטים בהם היא הדרת הנשים בחיי הדת ובפרט בכותל המערבי. 

למי שאינו מצוי בפרטים, נשות הכותל היא קבוצה של נשים דתיות מכל זרמי היהדות: אורתודוקסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות, המגיעות לכותל המערבי מידי חודש, כבר 32 שנים, על מנת להתפלל ולהשמיע קול נשי בכותל. 

קשה לתאר במילים את ההתנכלויות, האפליה הבידוק הביטחוני המשפיל והפוגעני, מניעת חופש התפילה, הפקרת הביטחון האישי, הפגיעה הפיזית ועוד שלל דברים קשים שאנחנו חוות בכותל המערבי מידי חודש בחודשו, והכל רק בשל רצוננו להתפלל ולקרוא בתורה במקום. קשה להאמין כי כל זה קורה בחסות רב הכותל והמקומות הקדושים, משרת ציבור אשר עושה כל שביכולתו על מנת לשרת אך ורק פלח צר של אזרחי ישראל. 

בראש חודש האחרון, ראש חודש שבט, האלימות נגד נשות הכותל חצתה שוב קו אדום: למרות בקשותינו החוזרות ונשנות למקם אותנו ב"קפסולה" בה נהיה יחסית מוגנות מפני מתקפות, מיקמו אותנו מאבטחי הקרן למורשת הכותל במקום חשוף, בו מעל למאתיים מוחים התקיפו אותנו, צעקו, קיללו ולבסוף גם השליכו כוס קפה רותח על ענת הופמן, יו"ר נשות הכותל. רק בנס לא היו פגיעות בגוף. 

יוכי רפפורט (צילום: סיון פרג')יוכי רפפורט (צילום: סיון פרג')

המציאות הזו, בה קול נשי מושתק בכותל המערבי ונשים אינן מקבלות את הזכות הבסיסית להתפלל כדרכן, בלתי נתפסת בעיני חלקים גדולים בציבור הישראלי. אבל אין ספק שהיא נראית דמיונית ממש לחלקים גדולים מאוד של העם היהודי, מעבר לים. מיליונים מאחינו ביהדות התפוצות עומדים משתאים ורואים כיצד פעם אחר פעם, נשים בישראל הופכות למרמס במקום המקודש ליהודים, כיצד, במדינת ישראל הריבונית, ספר התורה שלנו מושווה לפצצה ונמנעת כניסתו אל רחבת הכותל וכיצד נערכים חיפושים ובידוקים מפלים ופוגעניים על גופנו. 

המסר מחלחל היטב בציבור, אך לצערנו אינו מחלחל דיו אצל מקבלי ההחלטות, שאפשרו את ביטול מתווה הכותל, שהיה מעניק אפשרות לכל יהודי או יהודיה להתפלל בכותל כדרכם – ובכבוד. הם ממשיכים לאפשר, כהסכמה שבשתיקה, את המשך הפגיעה בנשות הכותל, וביהודים מאמינים קונסרבטיביים ורפורמים.

אחד הביטויים השגורים בזמן משבר הקורונה והשימוש הרחב בזום, הפך להיות "את על מיוט". ביום האישה הבינלאומי הזה נגיע לכותל להתפלל כדרכנו, כשאנחנו נושאות שלט גדול שמסביר לכל אישה המגיעה למקום, "אחותי, את על מיוט". מנסים להשתיק אותך, מונעים ממך מלהשמיע את קולך. אל תחכי לאף אחד, תוציאי את עצמך ממיוט. 

יום האישה הבינלאומי אינו יום של חגיגות. הוא צריך ואמור להיות יום של חשבון נפש, דרישה לתיקון ולשיפור המצב הקיים והסתכלות אמיתית ומפוכחת על מצבן של נשים במאה ה-21. צר לי שגם ביום האישה הזה אין לי בשורה חגיגית או הישג לציין. נשות הכותל ממשיכות להיות מודרות, מופלות ומושתקות בכותל המערבי, נשים אינן מקבלות מקום שוויוני במקום המקודש ליהודים – ועולם כמנהגו נוהג. מתי יקומו המנהיגים שיגלו אומץ ויעשו לדבר סוף?

הכותבת היא מנכ"לית נשות הכותל