גם במערכה הציבורית הפוליטית המתנהלת כיום לקראת הבחירות לכנסת ה־24 ראוי שתהיה איזו נקודה תחתונה או מינימום של אחריות אישית כלפי הציבור בהצגת התמודדות אישית. מועמדים רוצים להקרין ביטחון. הם מאמינים שזה ממגנט קולות. הם יאמרו לנו שהם יהיו ראש הממשלה הבא. מותר להם
אבל בכל השיח הפוליטי הזה, בתקופת מערכת הבחירות, כדאי לגלות גם קצת יותר איזונים וקצת יותר צניעות על מנת שלא לעבור את גבול הטעם הטוב ועל מנת שלא להתגחך. ולעתים, כדאי לזכור, דווקא יותר צניעות ויותר איזון מחזקים את האמינות של המועמד לעומת יומרות נעדרות ביסוס.
כדאי מאוד שכולנו נפיק לקח מהמקרה המוזר והמצער של ראש עיריית תל אביב־יפו, רון חולדאי. הוא הופיע ביריית פתיחה ראשונה בתקשורת ובנאום חזק ותקיף הבנוי היטב העביר אלינו מסרים רבי עוצמה ושכנע אותנו כי הוא מדבר ממש מדם לבו. הוא אמר לנו "לא נתרגל", ופירט מצבים שאליהם אין הוא רוצה להתרגל. הוא מנה שורת נושאים בעלי אופי ציבורי שלילי ואמר: "זה לא אנחנו" וכנגד זאת הציג שורת ערכים חיוביים ואמר "זה כן אנחנו".
הוא היה זועם ותקיף ופניו כועסות, ואני מודה, התרשמתי וגם השתכנעתי ברצינות כוונותיו, ובטוחני כי כך גם רבים אחרים שהקשיבו לו באותו מעמד.
ובטרם חלפו ימים וסמוך מאוד לאחר מכן הופיעו בכל רחבי הארץ שלטי חוצות גדולים באתרים בולטים שבהם הועלו רק שתי תמונות דיוקן אישיות, האחת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והשנייה של ראש העיר תל אביב רון חולדאי. במודעות ענק אלו אמר לנו חולדאי בחדות ובנחרצות כי יש בישראל רק שני מנהיגים: ראש הממשלה המכהן וראש העיר תל אביב־יפו, והציע לאזרחי המדינה להחליט במי מהשניים הם בוחרים.
אכן הצעה דמוקרטית מכובדת. אך כדאי לשים לב: הוא לא אומר: יש שני מנהיגים בישראל; הוא אומר: יש רק שני מנהיגים בישראל. הדגש הוא על ה"רק", כלומר ביטול כל מנהיגי המפלגות האחרות. על פי גרסתו של חולדאי, הוא עצמו והוא בלבד היה האלטרנטיבה לראש ממשלה מכהן.
התרשמנו מהאמביציה והנחרצות. אך לאחר חלוף זמן, עניין של שבועות, הוא פרש מהמרוץ והותיר לנו רק מנהיג אחד, את ראש הממשלה נתניהו. אין ספק. את השלטים המגוחכים שבהם הוא הצהיר כי יש רק שני מנהיגים בישראל הוא הציב בעצת יחסי הציבור שליוו אותו. אבל מנהיג צריך לדעת מה כן ומה לא לפרסם. חייב להיות גם קצת שיקול דעת אימתי לא להשתכנע מעצת מנהלי הקמפיין.
ומדוע פרש חולדאי ממרוץ כה חשוב ומרכזי לעתיד המדינה לאחר שקיבל על עצמו להיות מציל האומה? להערכתי, משתי סיבות עיקריות: הסקרים שלפתע לא החמיאו, ומרב מיכאלי, יו"ר תנועת העבודה, שסירבה ללכת לבחירות בשותפות עם מפלגת הינוקא שלו. היא לא הייתה מוכנה לנהוג כמו עמיר פרץ בבחירות לכנסת ה־23.
במקום שחולדאי ייאבק כדי לשכנע את ציבור הבוחרים שהוא המתאים לכבוש את השלטון, הוא לא גילה אפילו את מעט הנכונות להמשיך ולהיאבק, להסביר ולשכנע את הציבור באשר למידת התאמתו ויכולתו להתייצב בשורה אחת עם כמה מהמנהיגים בפוליטיקה הלאומית. כך הוא הופך את המשחק הפוליטי להימור וגיחוך תקשורתי. הוא רצה לנטוש את תפקידו כראש העיר, אך משנכשל - ממשיך בתפקידו כראש העיר.
ודווקא היום זקוק חולדאי לאמון כלל תושבי העיר על שום הבעיות המאוד חמורות הניצבות בפניו כמו המשך שחיקת שכונות הדרום והמצב ההולך ומחמיר של מחפשי המקלט, ברמה המאוד בסיסית של תזונה לילדים.
אני קורא בימים אלה את "אשת הברזל" (הוצאת שיבולת), ספר מרתק מאת רובין האריס המהווה ביוגרפיה מפורטת ומדויקת על חייה ופעילותה של מרגרט תאצ'ר. חבל שחולדאי לא קרא ספר זה קודם שהכריז על מועמדות. הוא היה מבין כי הפוליטיקה הלאומית אינה הימור.
אני עוד יכול לשמוע מעמקי העבר את קולו של איציק מרדכי, ראש תנועת המרכז הקטנה משנת 1999, שכללה לא פחות מארבעה פוליטיקאים שכל אחד מהם ראה עצמו כראש הממשלה. מרדכי חזר והצהיר בבטחה: "אני אהיה ראש הממשלה הבא של ישראל", ומפלגתו זכתה בשישה מנדטים.
מועמדים נכבדים. אנו מבינים כי יש הבדל בין הנאמר לפני הבחירות לבין ההחלטות החשובות שלאחר הבחירות. ובכל זאת, קצת יותר פרופורציה. קצת יותר רצינות. אני בטוח שהציבור ידע להעריך זאת.