הבאזז סביב שתיקתו של יאיר לפיד מתחיל לצבור תאוצה. אם עד לאחרונה לא היה ברור אם מדובר ב"קמפיין שתיקה" מכוון או שיו"ר יש עתיד פשוט עושה עבודת שטח אינטנסיבית ואין לו זמן להתרוצץ מאולפן לאולפן - הרי שכיום כבר ברור כי מדובר באסטרטגיה מכוונת ויזומה.

ראינו אותה כבר במערכת הבחירות של אפריל 2019, כאשר בני גנץ התמודד לראשונה ונקט בדיוק את אותה אסטרטגיה. היא החלה כמהלך מקרי שנבע מהחשש של יועציו שיאמר משהו שעשוי לפגוע בו אלקטורלית, והתברר כמשתלם. ככל שגנץ שתק יותר, כך הוא צבר עוד מנדטים. עם שתיקות לא ניתן להתווכח. ככל שאדם ממעט להתבטא, רבים יותר יכולים להסכים ולהזדהות איתו. מעבר לכך, השתיקה מאפשרת לבוחרים פוטנציאליים להלביש על המועמד את הפנטזיות שלהם, את כל מה שהיו רוצים לראות בפוליטיקאי. ברגע שהמועמד מדבר, זה יכול רק להזיק לו, כיוון שלא ניתן לרצות את כולם. לכן שתיקה היא מתכון בטוח להצלחה.

ואכן, לאורך כל מערכת הבחירות הנוכחית לפיד הפר את שתיקתו פעמים ספורות בלבד. בשלב הזה של הקמפיין יועציו מבינים שאם ידבר זה רק יגרום לו נזק, בדומה למה שקורה לגדעון סער: יו"ר תקווה חדשה לא פוסח על שום הזדמנות להתראיין, אך הוא רק הולך ונחלש בסקרים. התקשורת אומנם מפתחת מיאוס כלפי מועמד שלא מדבר, אבל העם אוהב את זה. בפרט בתקופת חוסר הוודאות שהביאה הקורונה, שבה העם מחפש משיחים. בפרט כל מחנה ״רק לא ביבי״. גם במחנה הנגדי יש אחוז גבוה של מצביעים שמעידים שיבחרו בנתניהו כי ״אין אופציות אחרות״. ברגע שלפיד מפסיק לדבר, הוא מתקרב יותר ויותר לדמות המנהיג שכולם מחפשים להיתלות בו. הרבה יותר קל להשליך רצונות ומאוויים על דמות ניטרלית.

נתניהו, באופן לא מכוון, רק מסייע ללפיד. בכל התבטאויותיו לתקשורת הוא מתעלם לחלוטין מבנט ומסער כמועמדים להחליפו, ומדבר אך ורק על לפיד. הוא מזכיר את לפיד יותר משהוא מדבר על עצמו. נתניהו עושה זאת כדי לסמנו כמתמודד הראשי נגדו ולנהל קמפיין שמדבר על האיום של ממשלת שמאל בראשותו, אבל בעצם אזכורו הוא עושה לו שירות מצוין.

כל מה שלפיד נדרש לעשות במצב העניינים הזה הוא להיראות כמו ראש ממשלה. כיום המצב הוא שנתניהו הוא היחיד בשכונה שנראה כמו ראש ממשלה, מתלבש כמו ראש ממשלה ומדבר כמו ראש ממשלה. כשהציבור הישראלי חושב על ראש ממשלה, הוא מדמיין את נתניהו. אם לפיד ייתפס על ידי הציבור כמועמד לראשות הממשלה, הדעות שלו כבר יהפכו להיות פחות מעניינות. אך אם הוא יעשה את הטעות ויתפתה לפיתיונות שהעיתונאים טומנים לו, הוא ייפול.

בנימין נתניהו  (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)


השתיקה של לפיד נובעת מתוך רצון להישאר "פרווה". הוא בקושי מדבר, כדי לא להרגיז - מה שמחזק את המסתוריות והטייפ קאסט של המנהיג. עם התוצאה קשה להתווכח: השתיקה עובדת. לראשונה במערכת הבחירות הזו, לפיד התייצב על 20 מנדטים בסקרים.

בין קופים לאנשים

האם קיים אצלנו מנגנון הפועל מתחת לסף המודעות ומנחה את הבחירות שלנו? מעין כלל אצבע שאומר שאם המועמד נראה ייצוגי, כריזמתי וממלכתי, אז הוא ככל הנראה מתאים להיות ראש ממשלה?

על מנת לענות על השאלה, בואו נבחן לרגע מה קורה במינים הקרובים אלינו מבחינה אבולוציונית. אף על פי שבעולם הקופים אין קמפיינים, מצע או אידיאולוגיה, ישנה הנהגה הנשלטת על ידי הזכרים הבוגרים, מהבכיר ביותר - "זכר האלפא" - לנחות ביותר.

זכרי האלפא מבססים את מנהיגותם בעיקר באמצעות מפגני כוח שונים כגון ניעור ענפים, השלכת אבנים גדולות ותצוגות ראווה כמו סימור השיער וחשיפת הניבים. בטבע לכשירות פיזית יש יתרון עצום, ומיליוני שנות אבולוציה תכנתו אותנו ליצור אסוציאציה לא מודעת בין יכולות ההנהגה של מועמד ליכולותיו הפיזיות. אף שהאתגרים המנהיגותיים השתנו, לא עבר פרק זמן מספיק משמעותי כדי לשנות הטיה זו, המושרשת בנו. שינויים אבולוציוניים מתרחשים על פני מאות אלפי שנים. לכן אנו ממשיכים לקשר בין מראה המועמד ליכולותיו כמנהיג, אך בשונה מן הקופים, אנחנו מלבישים על הבחירות שלנו טיעונים רציונליים.

מתקשים להאמין? שמעו סיפור. מלקולם גלדוול, בספרו "Blink", מספר על עלייתו לשלטון של הנשיא וורן הרדינג. הסיפור מתחיל בפגישה בין ארתור פינקלשטיין (דאז הארי דוהרטי) להרדינג, שבמהלכה הוא כל כך התרשם מהאציליות שלו, מהכריזמטיות שלו, מקול הבס הערב, והדבר הראשון שעבר לו בראש היה "וואו, הוא יכול היה להיות נשיא מעולה". הרדינג לא היה אינטליגנטי באופן מיוחד או אסטרטג מהולל. למעשה, המוניטין שלו כשחקן פוקר וכרודף נשים האפילו על כישרונו הפוליטי.

אך דוהרטי, שהיה נחוש בדעתו, דאג שהרדינג יוכל לדבר בוועידה הלאומית הרפובליקנית ב־1916. הוא היה משוכנע שכל מה שאנשים צריכים כדי להשתכנע בהתאמתו לנשיאות הוא לצפות בו נושא נאום. תחושותיו התבררו כנכונות, והרדינג נבחר לעמוד בראש המפלגה לאחר שגבר על ששת המועמדים האחרים. הרדינג מדורג כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות ארה"ב.

כאשר אנו נדרשים לקבל החלטה, בייחוד בעניינים שבהם אין לנו ידע רב, אנחנו מסתמכים על קיצורי דרך: תחושות בטן, אינטואיציות וסטריאוטיפים. המוח שלנו לא אוהב לעבוד קשה, והתוצאות במקרים רבים בעייתיות מאוד.


הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה

tguvot@maariv.co.il