לא רק על פרס ישראל הוא צריך לוותר. הוא חייב גם לשנות את שמו. החשדות החמורות נגדו על התעללות בנשים ובקטינים אינם מעלים על הדעת ואינם הולמים את שם משפחתו הכולל תוארים כמו "משי" שמזכיר עדינות, רכות ו"זהב" ביטוי המסמל דבר טהור, יקר ערך. האשמות נגד יהודה משי זהב, שמתרחבות, מחריפות ומתכערות, הן לא רק כתב אישום נגדו. הן חושפות את ראשי הציבור החרדי, את רבניו ואת המזוהים כנציגיו ודובריו במלוא רשלנותם, בהיקף חדלונם האישי ובמידת העיוות והמופרכות של סולם העדיפויות הציבורי שלהם.
יצר הרע לא נולד אתמול. משי זהב איננו הראשון ואיננו היחידי במגזר החרדי שחשוד בהתעללות בנשים ובהתעמרות גסה בקטינים על רקע מיני. לא מכבר הופסקה חקירה נגד רב חרדי מחוסר הוכחות לחשדות נגדו על התנהגות בלתי הולמת לנשים. רב חסידי, המזוהה כמנהיג עדת חסידים, חשוד זה שנים במעשים מגונים בנשים, שוחרר ממעצר. כבר חכמי התלמוד היו מודעים לחולשתם הרוחנית של יהודים שומרי מצוות. "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא", (בבלי, מסכת קידושין דף מ').
האימרה התלמודית הנועזת הזאת מבטאת את ההבדל הגדול והמהותי בין היחס שהיה נהוג בעבר למקרה שיהודי חרדי מעד וחטא לבין התגובה למקרה כזה בימינו. פעם היתה בושה. גם מצדו של החוטא וגם מצד סביבתו. היום אין בושה. לפי הדיווחים המתפרסמים באמצעי התקשורת, החשדות והאשמות נגד משי זהב ידועים מזה שנים למי שנמנים עם מכריו ולמי שעבדו עמו בארגון זק"א. אף אחד לא אמר מילה, לא העז לגלות, לא עלה בדעתו לדווח על כך או לפחות להזהיר באופן שקט את מי שמתקרבים אליו במטרה למנוע נשים וקטינים לההפך לקרבנותיו.
התנהלותו הפושעת לא הזיזה לאף אחד. משי זהב הוא בחזקת חשוד שהאשמות נגדו זקוקות להכרעת בית משפט. מי שידעו על התנהלותו, מי שהיו מודעים למעשיו הנאלחים, מי שהכירו את משי זהב האמתי ושתקו הם אשמים, הם חוטאים ופושעים. הדבר הנורא הוא, שבין אלה יש רבנים, עסקנים חרדיים, פעילים בציבור החרדי. אף אחד מהם לא ישלם את מחיר אדישותו, התעלמותו וביזויו את חוקי ונוהלי ההתנהגות האנושית ואף אחד מהם לא ייפגע ציבורית מהעובדה שהוא העלים עין והעמיד פנים ממעשיו הנואלים של משי זהב.
השתיקה הזאת, האדישות וההשלמה מול וכלפי אדם שחילל ורמס כבוד נשים הן אחת מהתוצאות, ההשלכות של העיוות, הסרוס שחלו בשנים האחרונות בסולם העדיפויות של הציבור החרדי-חסידי. היהדות הפכה למוחצנת, לראוותנית, למתריסה. ציציות בחוץ, הפכו לערך העליון של היהודי החרדי. פיאות ארוכות מתנופפות משני צדי הפנים קיבלו מעמד של המצוה החשובה והמרכזית. חבישת שטריימל ברחוב היא המנהג הראשוני המבטא ומסמל את החסידות. הפנימיות, ההצטנעות, הענווה, שנתבעות מהיהודי המאמין בפסוק 'הצנע לכת עם ה' אלוקיך' נעלמו. מה הפלא, שיהודי מעוטר בזקן, פיאות ארוכות ולבוש ציצית גדולה, יכול היה במשך שנים להונות, להתל, ללעוג לסביבתו הקרובה ולקרוא לעצמו משי זהב.