"בעל הברית הנשכח" כתב העיתונאי ההולנדי פייר ון־פאסן ב־1943 על בגידת בריטניה בעם היהודי ובתנועה הציונית. ולהבדיל, בעלת הברית שלנו, יהדות אמריקה, אומנם לא נשכחה, אך במידה מסוימת נזנחה.

מאז אמצע המאה הקודמת, ליהדות אמריקה הייתה תרומה מרכזית להכשרת התמיכה הפוליטית בארצות הברית בציונות, להכרה במדינת ישראל ולתמיכה משני צדי המתרס הפוליטי. אם לישראל יש מעמד מיוחד בארצות הברית, הרי שאין לנתק זאת מהתגייסות רוב הציבור היהודי למענה.

יהדות אמריקה הפכה מאז לבעלת הברית החשובה והיציבה ביותר של מדינת ישראל, אך יש סדקים משני הצדדים. אין היום ביהדות אמריקה מנהיגים בשיעור קומה של אבא הלל סילבר, סטיבן וייז או לואי ליפסקי, אך יש עדיין גופים חשובים כמו ועידת הנשיאים והפדרציות וארגונים כמו הוועד היהודי האמריקאי והדסה, שכולם עושים עבודה חשובה, אך הדור הצעיר ממעט להצטרף אליהם ולפעול בתוכם.

ויש, כמובן, את איפא"ק, השדולה האמריקאית למען ישראל, שבלעדיה אי אפשר לתאר את ההישגים החשובים בתחום שיתוף הפעולה הביטחוני, הסיוע הכלכלי הנדיב בעבר ונושאים רבים אחרים בין שתי המדינות. איפא"ק היא גוף אל־מפלגתי, אך זה איננו מונע מגופי שמאל ומגופים אנטי־ישראליים שונים מלנסות לקצץ את כנפיה — לפי שעה בלא הצלחה.

ברבות השנים התפתחה בארצות הברית, לאור ניצחונותיה של ישראל במלחמות והישגיה בתחומים שונים, גישה שקיומה הבטוח הוא דבר מובן מאליו. כתוצאה מכך, הזיקה ההדדית בין היהודים לישראל הפכה לכאורה לפחות חיונית, אך לעומת זאת, וכפי שאמר לפני שנים אחדות מי שהיה שר האוצר היהודי של הנשיא קלינטון ואחד האנשים המשפיעים באמריקה, לארי סאמרס, בפגישה סגורה בוושינגטון: "אנחנו הגענו למעמד חסר תקדים בכל התחומים - כלכלה, פוליטיקה, תרבות ותקשורת, אך כל זה התחיל עם הקמת מדינת ישראל. אם חס וחלילה יקרה משהו למדינת ישראל, נחזור בדיוק למצב שהיינו בו קודם".

לא כל יהודי ארצות הברית שותפים לדעה הזאת או שמעדיפים להדחיק אותה, ויש היום אנשי אקדמיה ותקשורת יהודים, ובפרט בשמאל האופנתי, שהפכו עצמם קטגורים לכל דבר ישראלי ומתגייסים אפילו לפעילות ה־BDS, שמגמתו הברורה היא חיסול הקיום היהודי בארץ ישראל. הם מתרצים זאת בהתנגדות למדיניות הישראלית או בדברים אחרים, אך זה עמוק יותר ונובע בעיקר מהתנכרות עצמית.

זה לא תמיד היה כך; ריצ'רד האס, הממונה על המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי של הנשיא בוש האב, הופיע בזמנו בפני ארגון יהודי שמאלי בעת המאבק על הערבויות לקליטת עולי ברית המועצות לשעבר, וכשניסה לכרוך את הסירוב להעניק אותן לישראל בהתנגדות הממשל להתנחלויות, הקהל קם ממקומו והיסה אותו. האס הבין את הרמז וירד מהבמה.

אך האם מדינת ישראל עושה את כל הדרוש כדי למלא את שליחותה כמדינת הלאום של העם היהודי כפי שנאמר בחוק הלאום? התשובה היא לא, ולו במובן שאיננו רואים בכולם, רפורמים וקונסרבטיבים ובלתי דתיים, שותפים מלאים בעם היהודי. פסיקת בג"ץ האחרונה, שהכירה בגיורים הרפורמיים והקונסרבטיביים בישראל, מקדמת את הנושא, אך איננה פותרת אותו, כל עוד לא הוסדר מקומם של הזרמים הלא אורתודוקסים בכותל המערבי, שבנוסף להיותו מקום קדוש הוא גם סמל לאחדות העם היהודי.

לכל הנושאים האלה, לרבות הגיור, והזכויות והחובות בכותל, כבר היו הצעות מתקנות, אך זניחת מדינת ישראל את בעלי בריתה העיקריים מתבטאת לא רק בענייני דת, אלא גם ביחס המזלזל לפעמים בחלק מהציבור והממסד הפוליטי: "לא צריך את הרפורמים והקונסרבטיבים כי בעוד כמה דורות הרוב ממילא יהיה אורתודוקסי". זה אולי נכון, אבל כמה דורות זה הרבה זמן, וכשמדובר על אורתודוקסים כדאי לזכור שזה כולל גם את הסאטמרים, למשל.

אחרים מסבירים: "לא צריך את היהודים, יש אוונגליסטים". אכן יש, אך אצלם יש היום מחלוקות הולכות וגוברות בקשר לדרכם הפוליטית. עם כל הברכה שבתמיכתם בישראל, הם אינם תחליף לערך הגלום שבברית עם הקהילה היהודית.