בנגור, הנמצאת מרחק שעה נסיעה מביתי, היא עיר שאני מתנזר ממנה באדיקות. בשנים הראשונות במיין חרגתי מאזור הנוחות שלי והתלוויתי לנעמי בגיחות ייעודיות שלא הייתה דרך להתחמק מהן. לרוב לחנויות המקיפות את בנגור באזור המכונה The Mall; שעטנז נטול חן ואטרקציות בין קניון ואאוטלט הניזון משש יציאות נפרדות בכביש המהיר דרומה, בזבוז מובהק ומייאש של זמן, משום שאין בו מה לקנות, מה לראות ומה לאכול. בחיוך קפוא ועיניים ששידרו אימה גדולה, דשדשתי בעקבות בעלת הבית ככלב מאולף אך מדוכדך. יש מחירים בחיים, והגיחות שלי לבנגור היו מחיר סביר לתחזוק הזוגיות.

אינני מישהו שמשחית מילים רבות על קטסטרופה אורבנית. אבל בנגור היא מפגע חמור. בהתחלה הצלחתי להימלט לסניף המקומי של Borders, לעלעל במגזינים בריטיים על רוק וללקט ספרים חדשים מאת הסופרים האהובים עליי. בעתות מצוקה ניתן היה לשבת בסניף המקומי של סטארבקס, ללגום פרפוצ'ינו ולהרגיש חלק מהעולם. בגיחות מאתגרות במיוחד אכלנו צהריים במסעדה שהתחזתה למקסיקנית. אבהיר מיד שאין אוכל מקסיקני במיין, אלא אם אתם סופרים סניף של "צ'יפוטלה", שאפשר לבקר בו בין הפשיטות התכופות של פקחי משרד הבריאות. אבל ישבנו במרפסת דמוית הסיינדה, תקעתי אפי במרגריטה מזויפת שהעלתה דמעות בעיניי וחיכיתי לאסון המקומי המכונה קרנה אסאדו, שעה שנעמי חיטטה באי־חשק ביציקת נאצ'וס. תגידו על האישה שהפנתה אליי את גבה מה שתגידו, היא הייתה מה שנקרא באנגלית good sport. היא לא הידרדרה למחשבות אובדניות משום שהאוכל היה נורא וגם לא עשתה עניין.

איכשהו קרה שבנגור - שאותה כיניתי בעוינות "פנינת הצפון", עד שגם המקומיים החלו להביט בי במבט עקום - הפכה לחדר המיון ולבית החולים האישי שלנו. עם 35 אלף תושבים, היא העיר השנייה בגודלה אחרי פורטלנד עם 67 אלף תושבים ועם מרכז רפואי גדול. עברנו בה אירועים רפואיים מסדר גודל שאפילו בניו יורק מחייבים דעה שנייה בדרך כלל. כולל הסרת גידול שפיר בגודל פוטבול מהכבד של אחד מאיתנו, שבשל גודלו נשמר בפורמלין ויש לו שעות ביקור. קיבוע ברך מרוסקת והחלמה שארכה שנה. בדיקות פולשניות שגרתיות היו כסף קטן אצלנו.

בשבוע שעבר נקלעתי שוב לבנגור למעקב החצי שנתי אצל הנפרולוג. הוא גבר צעיר מרומניה שהגיע לבנגור מבוקרשט, אם אתם תוהים עד כמה מסתוריות ואכזריות הן דרכי האל, ואנחנו מפטפטים בעליצות בנושאים שונים, בעיקר קולינריים. הכל חוץ ממצב הכליות שלי. הפעם הבאתי דווקא תוצאות בדיקות דם ושתן טובות. אני מודע לתמיהה במחלקה כאשר שרנו יחד את האינטרנציונל וצעקנו מיטיטיי ומורטורה. מיכאיל שאל איך בישראל, ועניתי לו בלי להוציא את דיבתה של המולדת. במקום לחכות שלוש שעות לתור בגסטרו בקומה הראשונה, הצלחתי לשכנע את הרופא שיראה אותי מיד.

בעוד שפעם קראתי שפתיים, בגלל המסיכות בשנה האחרונה אני רוב הזמן מנחש מה שאומרים לי. במקומות שבהם אני מכיר את סדר השאלות השגרתיות, אני מסתדר עם הימור מיומן ב"כן" ו"לא". מה שלא עובד עם רופא ששואל אם אתה אלכוהוליסט, ואתה עונה "כן" כי לא שמעת.

אין לי ידיעה ברורה בעניין בריאותי, אבל בנגור נשארה אחת הערים המדכאות בעולם, והייתי גם במזרח אירופה ובקמבודיה. חוץ מפנום פן ושדות הקטל, בנגור מובילה את רשימת השנואות. בעיקר בחורף, כאשר יציקות הבטון החשוף השולטות בה מקבלות מראה רטוב וכהה, הרחובות נטושים, מאחורי דלתות מסבאות מוגפות מטביעים אנשים את יגונם באלכוהול, והעיר נראית כמו כתם רורשאך שמראים לחולים שמנסים לחדד את אבחנתם בין סכיזופרניה לפרנויה. והגרוע מכל, בעיירה הדיכאונית הזו אין מאורה אחת שבה ניתן ללעוס דבר מה סביר. שעה וחצי דרומה בפורטלנד, אחת הסצינות הקולינריות המסעירות באמריקה, ואני בבנגור. השבוע, וכל מילה אמת, קבעו במגזין "Food & Wine", שכמה מהבייגלס הטובים ביבשת אופים באזור פורטלנד.

סאן פרנסיסקו (צילום: רויטרס)סאן פרנסיסקו (צילום: רויטרס)

מיכאיל מהכליות, אפרופו תחושת התלישות האתנית שלנו, הפנה את תשומת לבי לסיפור האנושי, המוזר והנוגע ללב, על התייר הגרמני ארווין קרויץ והרפתקאותיו בבנגור. מכיוון שהיינו מול מחשב, מיכאיל העלה כמה קטעי עיתונות ושלח לי לינקים.

את בנגור ראיתי לראשונה בתחילת שנות ה־80. לא את העיר, אלא את שדה התעופה שלה המכונה בינלאומי, משום שאורך מסלולו שני מייל. בעתות מצוקה נוחתות בו טיסות בינלאומיות, ובמלחמות עיראק ואפגניסטן הוא היה אחד מנמלי היציאה והחזרה של חיילים אמריקאים. טסתי אז בטאואר אייר זצ"ל, והמטוס היה חייב לנחות בבנגור כדי לתדלק, בעיקר משום שהיעד הסופי היה סן פרנסיסקו. היו מקרים שבהם חייבו את הנוסעים לרדת ולעבור בבנגור ביקורת דרכונים ולחזור למטוס. אבל רוב הזמן ישבנו על המסלול עם דלת פתוחה מוקפים בשורות של מטוסי קרב. כך היה נהוג.

ארווין קרויץ מתואר כגרמני חביב וידידותי (באף מקום לא כינו אותו בוק), עובד במבשלת בירה (17 שנה) בבוואריה שמעולם לא עזב את גרמניה חוץ מגיחה קצרה לשווייץ. הוא חסך את כספו לביקור שאמור היה להיות פסגת חייו ומאווייו בסן פרנסיסקו. באוקטובר 1977 עלה קרויץ על טיסת צ'רטר מפרנקפורט לסן פרנסיסקו. בעיני רוחו ראה עצמו לוגם בירה מאגרטלים גדולים בגרסה האמריקאית לאוקטוברפסט. ניסיונות לחקור על אודותיו ממרחק השנים העלו כי השתתף במלחמת העולם השנייה מצד הרעים, אך אין תיעוד לאיזו יחידה היה שייך ואיפה לחם.

כאמור, נחת מטוסו של קרויץ לתדלוק וביקורת דרכונים בבנגור, מיין. בתור לביקורת דרכונים - מדובר בשדה מיניאטורי, מאויש בדלילות, נטול דיוטי־פרי ומקושט בצילומים גדולים של לובסטרים - נפרדה ממנו אחת הדיילות שסיימה את משמרתה בבנגור ואיחלה לו "ביקור נעים בסן פרנסיסקו". קרויץ שהיה כנראה מטושטש וסבל מדיסאוריינטציה המאפיינת רבים שזה ביקורם הראשון באמריקה, פירש את מילות הפרידה של הדיילת כאמירה שהגיע ליעדו, לקח את מזוודתו ויצא דרך המכס.

כמי שמכיר את שדה התעופה בבנגור וחי חמש שנים בסן פרנסיסקו, אין בעיניי מצב שהתייר השיכור והתלוש ביותר יכול לבלבל בין השתיים. זו יותר מדילמה תרבותית וארכיטקטונית. הראשונה היא האתר המזרחי ביותר באמריקה לגדות האוקיינוס האטלנטי; השנייה היא עיר מסעירה ומאתגרת לגדות האוקיינוס השקט. אבל עובדה. בלי הגבעות התלולות, הגולדן גייט ברקע ובליל השפות והדיאלקטים, נכנס קרויץ למונית ונחת במלון בלב בנגור. הוא לא דיבר אנגלית. הוא לא תהה ולא שאל. הוא הסתובב בבנגור הזעירה שלושה ימים. נהר חוצה את העיר ועליו כמה גשרים. אחד מהם, ישן וירוק, נרשם אצלו כגשר הזהב.

בעוד סן פרנסיסקו נחשבת לערש האוכל הסיני באמריקה ומשופעת במסעדות מקטגוריות מגוונות, היו בבנגור שתי מסעדות סיניות בלבד. אחת מהן הגישה אוכל סיני נחות במיוחד (האמינו לי) לצד המבורגר ופנקייקס. הנחת העבודה של קרויץ הייתה שכנראה לא מצא את השכונה הנכונה.

האושר השקרי הזה התרסק כאשר קרויץ התעשת, נכנס למונית וביקש מהנהג באנגלית הרצוצה שלו שייקח אותו לסן פרנסיסקו. מיין אינה מדינה שמתגלגלת באחו בהומור דשן, והנהג ענה לו שהמרחק שלו מהיעד הוא 3,000 מייל והוא נמצא בבנגור, מיין. בשום מקום לא הצלחתי למצוא תיאור שאפיין את תגובתו של קרויץ לדברים. מדובר כנראה בגרמני שניצב על בסיס מוצק ולא נרעש בקלות. למזלו, הכיר נהג המונית מישהי שדיברה גרמנית; גרטרוד רומין, לה ולבעלה הייתה מסעדה גרמנית באזור הישן של העיר. הנהג הסיע את קרויץ למסעדה, ושם, מעל שניצל וקרטופלאך, הסבירה פראו רומין לתייר המקרי את עובדות החיים. מיד זומן כתב של עיתון מקומי ובן לילה הפך קרויץ לסלבריטי.

במקום להמשיך במהירות לסן פרנסיסקו, נשאר קרויץ בבנגור שלושה שבועות, שבמהלכם נפרש לרגליו שטיח אדום והורעף עליו כבוד מלכים. הוא התקבל כחבר של כבוד לשבט האינדיאני פנובסקוט, קיבל את המפתח לעיר, גויס למועדון רוטרי מקומי ונפגש עם מושל מיין ג'יימס לונגלי. ניסיון לגרום לאנדרה, כלב הים הצייתן, לנתר מהמים ולנשק את קרויץ על לחיו לא עלה יפה.

אז הגיע יום הולדתו ה־50 של התייר המקרי, ולפי בקשתו הוא חגג אותו בסניף מקדונלד'ס מקומי, שם הניחו לו להפוך המבורגרים. נאמר על קרויץ שקיבל שלוש הצעות נישואים בבנגור שלא נענו. במחוז ארוסטוק, אחד הצפוניים, הנידחים, המיוערים והמבודדים במיין, העניקה לו המועצה המקומית ארבעה דונמים לגדות נהר. התקווה הייתה שקרויץ יחזור למיין ויקים בית במחוז ארוסטוק הדליל. זה לא קרה, אבל על פי הפקידה במרשם המקרקעין, שילם קרויץ מסים על נחלתו לפחות עד 1984, שנים אחרי ביקורו הראשון במיין.

היה בסיפור נחיתתו השגויה של קרויץ והאופן העצל והלא החלטי שבו ביקש לתקן אותה משהו אטרקטיבי לתקשורת. חוץ מאשר בעיתונות המקומית במיין ובמקביל בסן פרנסיסקו, שם הפגינו איפוק ולא התלוננו על טעות הניווט המביכה, הבשיל קרויץ לאייטם בשבועון "טיים" וגם ב"Today Show" של טום ברוקואו ב־NBC, שם זכתה בנגור בטפיחות טלוויזיוניות עזות על שכמה בשל רוחה הנדיבה כעיר שפתחה את לבה בפני הגרמני האובד.

ריצ'רד שואו, היסטוריון מבנגור, ניסה להסביר את הקסם המיוחד והרוח הטובה שנבעו מהמפגש המקרי של קרויץ ומיין. "אני חושב שאנשים התחברו להיבט הכיפי וקל הדעת של המקרה ובחרו שלא ללעוג לו על טעותו", אמר שואו. "הם אימצו אותו, ולדעתי זה אומר הרבה על המנטליות של מיינרים. הוא חיבק אותנו ואנחנו חיבקנו אותו בחזרה". אינני ממהר לקנות את האבחנה המפרגנת הזאת. אני חי במיין כבר 15 שנה ונניח שהמיזנתרופיות שלי אינה מזכירה את הגרמני שתעה ב־3,000 מייל והשכיל להפוך אותה לסוג של חופשה שכל הוצאותיה ממומנות. אבל מיינרים אינם חבורה צוהלת ומסבירת פנים במיוחד, אלא חברה מופנמת ומסוגרת, שלמדה להעביר חורפים ארוכים מסוגרת בדל"ת אמותיה ואינה מצפה לדפיקה בדלת.

נאמר על אחד, מרקוס סטארק, צלם ומנהל השיווק של תיאטרון מקומי, שקרויץ הצית את דמיונו והוא ניסה להתחקות אחרי סיפורו האישי כמה שנים ולא העלה הרבה. קרויץ שב וביקר בבנגור פעמיים נוספות, פעם אחרונה ב־1979, אבל על חייו בגרמניה לא העלה סטארק דבר. במקור היה קרויץ יליד ותושב גרמניה המזרחית ונמלט לגרמניה המערבית אחרי המלחמה. מה שמעגל את סימן השאלה בנושא חלקו במלחמה. הוא התמחה בהכנת בירה וייצור גבינות. מהמעט שידוע עליו היה קרויץ גרסה נטולת דעות קיצוניות ועמדות נוקשות, והייתה בו מין התמסרות מוזרה לדברים שקרו לו מבלי שהייתה לו שליטה מלאה בהם. בווארי מאושר, אם תרצו.

בנגור,מיין, 2018 (צילום: DrStew82)בנגור,מיין, 2018 (צילום: DrStew82)

אחרי שהפעילה את כל מכסת האיפוק שלה, תבעה סן פרנסיסקו את חלקה בשניצל. ה"סן פרנסיסקו אקזמינר", העיתון בבעלות וויליאם הרסט, לקח חזקה על הגרמני המבולבל, הטיס אותו לעיר שלשמה הגיע לאמריקה, שיכן אותו במלון נוח והעניק לו טיפול אח"מי. סן פרנסיסקו, ללא דעות קדומות, היא עיר שיודעת להראות גוד־טיים. אני מעדיף אותה אלף מונים על פני בנגור. צ'יינטאון שלה, שהכניסה אליה היא דרך השער המפורסם ברחוב גרנט ומסעדותיה טובות מסוגן, הטביעה את קרויץ בדים סאם והאביסה אותו בפקין דאק. הוא פגש את ראש העיר האהוד ג'ורג' מוסקוני, שנחשב שתיין גדול אך לא ברמה של קרויץ שהתפאר בה - 17 כוסות בירה גדולות ביום.

בזמן שמוסקוני וקרויץ הסתלבטו בעירייה, המתין בחוץ חצי שעה מעבר למועד שנקבע, הצימוק המלכותי, יורש העצר הבריטי צ'רלס. קרויץ היה אורח כבוד ברודאו שנערך בעיר, ואחרי שהות ארוכה ומענגת שב לגרמניה. הוא עלה למטוס כשעל צווארו היה תלוי שלט: "אנא הורידו אותי בפרנקפורט".

שנה לאחר מכן, ב־1978, נרצחו מוסקוני ופעיל זכויות הגאים הארווי מילק בעירייה בהתקף אמוק של חבר המועצה דן ווייט. פוליטיקאי מוכה דעות קדומות ומי שהסתתר מאחורי "הגנת טווינקי", ממתק נחות ועתיר חומרים כימיים שעורכי דינו טענו שהוריד אותו מדעתו.
באוקטובר 1978 שב ארווין קרויץ לבנגור. הוא הוזמן על ידי פרנסי העיר שלא סיימו לסחוט את הגימיק, לפתיחת הקניון שאותו תיארתי בפתח הדברים. קרויץ גזר את הסרט. עם שובו לגרמניה גילה קרויץ שהימים הטובים הגיעו לסופם. חופשתו האמריקאית השנייה לא אושרה על ידי מעסיקיו במבשלה, ואלה פיטרו אותו עם שובו. נאמר גם שקרויץ דרש פיצוי כספי עבור האופן שבו קידם את מפעל הבירה שבו עבד. מעידתו הגדולה, כמעט קלאסית, הייתה כאשר התראיין לעיתון ואמר שהוא מעדיף לשתות בירה ממבשלה מתחרה. זה היה קאפוט. במרץ 1979 הגיע קרויץ לבנגור בפעם השלישית. מובטל וללא הצעות עבודה, קיווה קרויץ שחבריו החדשים יעזרו לו.

"בביקור השלישי שלו בבנגור", אמר ההיסטוריון סטארק, "הוא הוא זקוק לעזרה ונשא עיניו למיינרים. הוא הלך לחפש בקניון החדש, והדבר היחיד שהציעו לו היה משרת מנקה. אני חושב שבתפיסתו את עצמו היה ארווין בירה מייסטר ומגבן גבינות ולא שרת. הוא אמר: 'לא, תודה', וחזר לגרמניה".

לא הרבה ידוע על המשך חייו. מתישהו הפסיק לשלם מסים על אדמתו בארוסטוק. סטארק ואחרים לא הצליחו להתחקות על עקבותיו. הוא היה ערירי, ואין עדות למותו ברישומים הרלוונטיים. סטארק מעדיף לחשוב עליו כעל גמלאי בן 93, שלא הרפה מדעתו הטובה על בנגור, מיין.

אין מוסר השכל ארוך טווח מהסיפור על ארווין קרויץ. הוא הפך עיר שזמן ותעסוקה נטשו אותה, לסוג של מיתוס חולף. אף אחד לא יודע עליו מספיק כדי להבין מה הניע אותו. היה משהו נעים ונאיבי באופן שבו נרתמה אמריקה של פעם לשמח את הבווארי האבוד ואולי קצת להיבנות ממנו. ההרהור הרטרואקטיבי על הפיכתה של מיין לאחת ממעצמות המיקרו־מבשלות בירה בעולם עם בערך 200, ועל כמה יפה יכול היה קרויץ להשתלב בהן - הוא דבר הבל. אחד הדברים החיוביים שקרה הוא שכדי להגיע לניו יורק או סן פרנסיסקו, אין צורך לתדלק בבנגור. למעשה אין סיבה לנחות בבנגור. חוץ ממי שחיים במיין למשל.

דבר אחרון: גם בפורטלנד, מיין, יש שדה תעופה. מי שמנסים לתאר את העיר המקסימה הזאת מכנים אותה לפעמים סן פרנסיסקו קטנה, ובצדק. עיר מלאה צעירים, מתפוצצת ממסעדות, בתי קפה ומאפיות. אין רשימה של 100 המסעדות הטובות באמריקה שפורטלנד נגרעת ממנה. קרויץ היה יכול לנחות בפורטלנד, אבל היה קשה הרבה יותר לשכנע אותו בדבר ההבדל בינה וסן פרנסיסקו.