אחת הסוגיות המרכזיות שעורר המאבק בנגיף קורונה, הייתה האיזון בין זכויות הפרט לזכויות הציבור. וליתר דיוק: באיזו מידה מותר לחברה לפגוע בזכויות יסוד של הפרט (הזכות לפרטיות, הזכות של אדם על גופו) לשם השמירה על בריאות הציבור?

הסוגיה הזו התעוררה כשהוחלט לעקוב אחרי מפירי בידוד באמצעות איכוני השב"כ. אחר כך, כשהתברר שישראל חתמה על הסכם עם חברת פייזר על אספקת חיסונים בתמורה להעברת נתונים לחברה האמריקאית, שוב קמו ארגוני זכויות למחות על הפגיעה בפרטיות. כעבור זמן שוב התעוררה זעקת הגוועלד של חסידי חופש הפרט, כאשר הכנסת אישרה העברת שמותיהם של בלתי מחוסנים לרשויות המקומיות, כדי לסייע להן במאמצים לשכנע עוד אזרחים להתחסן.

גם בית המשפט נדרש לשאלה כאשר הכריע כי רשות מקומית רשאית למנוע את שובה של סייעת לעבודה בגן ילדים משום שסירבה להתחסן ולהיבדק. זכורה במיוחד – ולאו דווקא לטובה – האם שבנה אושפז לקראת ניתוח חירום ובית החולים מנע את כניסתה למחלקה משום שסירבה להתחסן ולהיבדק.

אין חולק על כך שאיסוף מידע על אזרחים והפצתו פוגעים פגיעה מסוימת בפרטיות. אולם שמירה על פרטיות, עם כל חשיבותה, איננה שקולה כנגד פגיעה באינטרס הציבורי, בבריאותו של הציבור, ולא מופרז גם להוסיף שאיננה מצדיקה סיכון חיי אדם.

מאבק יעיל בקורונה מחייב לעתים חדירה לפרטיות והעברת המידע לידי הגורמים הנאבקים במגיפה. האם הזכות של אדם לשמור על בריאותו ולהתרחק מנושאי הנגיף איננה עולה על זכותו של החולה לפרטיות? האם זעקה שכזאת הייתה עולה גם בעת מלחמה, חלילה? ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר התותחים רועמים, ניתן גם לפגוע בזכויות הפרט, במידה הנדרשת לשמירה על הביטחון. זכויות הפרט נדחקות לשעה מפני האינטרס הביטחוני.

בואו נשוב לוויכוח שהתעורר כאן בעקבות סירובם של חלק מעובדי ההוראה להתחסן. האם רשאי המעסיק למנוע את כניסתו של עובד שלא חוסן למוסדות החינוך כדי לשמור על בריאות התלמידים? האם רשאי המעסיק לתבוע מהמורה או מהגננת אישור על היותן מחוסנות כתנאי להחזרתן לעבודה עם הילדים? בעיניי, אין ספק. התשובה חיובית. עובד הוראה יכול להתעקש שלא להתחסן, אם הוא חושש מהחיסון, אך זכות ההורים להרחיק את ילדיהם ממי שעלול לסכן את בריאותם קודמת לכך. מול הזכות של אדם על גופו עומדת הזכות של חברה לשמור על בריאותה ועל התנאים הבסיסיים הדרושים לחיים המשותפים.

הזכות לפרטיות, כמו זכויות אחרות של הפרט, איננה מוחלטת ויש מקום להגביל אותה כאשר היא פוגעת או אף מסכנת אינטרסים חיוניים של הציבור. כך למשל, הזכות לחופש הביטוי היא זכות יסוד של כל אדם בחברה דמוקרטית – אך היא לא בלתי מוגבלת. ידועה האמירה של השופט אוליבר ונדל הולמס שאמר כי חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "אש" בתיאטרון הומה מאדם. הסיבה ברורה: הצעקה "אש" יכולה לעורר בהלה שתביא למנוסה שבה ייפגעו באי התיאטרון.

וכמו זכות הביטוי שאיננה בלתי מוגבלת, כך גם הזכות לפרטיות. ואם נמשיך את המשל של השופט הולמס – הזכות לפרטיות איננה כוללת את זכותו של חולה קורונה להיכנס לאולם קולנוע צפוף בלי להסגיר את מחלתו.

השאלה היחידה שצריכה להישאל היא מהי מידת הפגיעה בזכותו של הפרט המתחייבת מהצורך להגן על שלום הציבור. זוהי ה"מידתיות" המפורסמת החביבה על שופטי העליון. וכאן, בהחלטת הכנסת שאותה הזכרנו, הפגיעה שתיגרם לפרטיות של אדם בשל ההיתר להעביר את שמו לרשות המקומית אם סירב להתחסן, בהחלט איננה מצדיקה את סיכון בריאותו של הציבור.

ועוד הערה אחת, מתבקשת: אנחנו נמצאים כיום בעידן הרשתות החברתיות, בעידן שבו מצלמות אבטחה מתעדות את המרחב הציבורי והפרטי והטלפונים הפרטיים שלנו מסגירים את מקומנו. זהו עידן שאפשר בהחלט להגדיר אותו כעידן קץ הפרטיות. אין זה אומר שיש לוותר לחלוטין על זכותו של אדם לפרטיות או לא להילחם על מעט הפרטיות שעוד נותרה לנו. אבל להתלונן היום על ההיתר להעביר את שמותיהם של בלתי מחוסנים לרשות המקומית, כדי לנסות ולשכנע אותם להתחסן, נשמע מעט צדקני, אנכרוניסטי – ובוודאי לא מוצדק.

הכותב הוא ראש מועצה אזורית שדות נגב