באביב 1941 שלח אברהם פרנץ להוריו ולאחותו הזמנה לחתונתו עם לאה דבלינגר. הם היו זוג צעיר, פעילים ציונים שנפגשו על סיפונה של אחת מאוניות המעפילים האחרונות שיצאו מאירופה ב־1939. החתונה נועדה להיערך זמן קצר אחר כך בחיפה. את החדשות המשמחות ואת הזמנת בני משפחתו הותיר אברהם לסוף מכתבו.

הוא סיפר מי ילווה אותו ואת כלתו לחופה וכי בכוונתם לגור בכפר אתא המתואר כ”מקום נעים שיש בו תחבורה”. לסיום הוסיף: “אני משאיר מקום לכלה שלי שתכתוב לכם”. ולאה אכן הוסיפה כמה מילים וכתבה למשפחה שכלל לא הכירה, שאברהם בחר בה כ”חברה לחיים”, “וזו הוכחה לכך שאני מתאימה למשפחה ושיש השגחה עליונה”. את כל השאר הבטיחה להשלים כשייפגשו. פגישה שלא התקיימה מעולם.

המעטפה בה נשלח מכתב השולח (צילום: יוכבד פרנץ לביא)המעטפה בה נשלח מכתב השולח (צילום: יוכבד פרנץ לביא)

לאה ואברהם, סבא וסבתא שלי, נישאו היום לפני 80 שנה. מכתב זה, כמו אלה שבאו אחריו, נשלח מחיפה ליוסף פרנץ, אחיו הבכור של סבא שהתגורר במושובאניה שבהונגריה (היום ברומניה). הוא נפתח על ידי הצנזורה והוחזר לשולח.

על המעטפה הוטבעו המילים: Returned to sender no service, ביובשנות שאינה מתארת את הנסיבות שבשלהן לא הגיע למענו. לימים נמצא המכתב בעיזבונם של סבי וסבתי, עדות אילמת לאובדן.

בשנים שאחרי המלחמה היה ביתם כתובת בעבור בני משפחה שעלו לארץ אחרי השואה, בהם אודים מוצלים מהמחנות, מהגטאות, מהיערות וממעבדת הניסויים האכזרית ב”מרפאה” של ד”ר מנגלה. אינני יודעת מה חשבה סבתא, שגדלה בבית חסידי, על אותה השגחה עליונה שהיטיבה לזווג בינה לבין סבי, אך לא חסה על בני משפחותיהם שנספו בשואה.

המעטפה בה נשלח מכתב הנמען (צילום: יוכבד פרנץ לביא)המעטפה בה נשלח מכתב הנמען (צילום: יוכבד פרנץ לביא)

מעולם לא שאלתי אותה על כך. אבל בברכת המזון, בקטע הלקוח מספר תהילים שבו נאמר “נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב”, הייתה משנה את הנוסח ואומרת בעיניים מושפלות: ראיתי צדיק נעזב.

המתים נותרו באדמה המקוללת של אירופה, והחיים נאחזו באדמת עמק יזרעאל. אמי נולדה בישראל, ועברית היא שפת האם שלנו. אנחנו, הנכדים, היינו צברים בני צברים, אבל בביקורים אצל סבא וסבתא שמענו הונגרית, רומנית ויידיש. צלילי השפות הזרות ובני המשפחה הרחוקים שבאו לבקר מעת לעת לא עוררו בנו, הצעירים, את הסקרנות המתבקשת. במובן הזה השואה הפרטית של משפחתנו פסחה מעלינו.

סבא היה עובד ציבור בנהלל וסבתא ספרנית ששלטה בחמש שפות. הם היו אנשי עבודה מאופקים שלא העיקו עלינו בזיכרונותיהם. ביתם היה פתוח ומואר, מוקף חצר מרווחת מלאה בעצי פרי הדר, פקאן, אבוקדו, שסק ודשא ירוק ומטופח. שום דבר באורח חייהם לא הסגיר את הצער העמוק והגעגועים שנשאו בלבם לבני משפחותיהם שנספו בשואה.

לימים התברר לי כי סבתא לאה מעולם לא סלחה לעצמה על כך שעלתה לישראל עם אחיה הצעיר בנימין והותירה מאחור את אמם ואחיהם. מה חבל שרק אחרי מותה הבנתי עד כמה היו המתים נוכחים בחייה. על קברה בבית העלמין של נהלל ביקשה להנציח את שמותיהם: אמה גיצה, אחיה יחיאל, רעייתו פסיה ובתם בת 5, שושה־יוכבד.

שם נוסף ולא מוכר נחקק על מצבת האבן הצנועה: “אחותי פייגה” (צילום: יוכבד פרנץ לביא)שם נוסף ולא מוכר נחקק על מצבת האבן הצנועה: “אחותי פייגה” (צילום: יוכבד פרנץ לביא)

שם נוסף ולא מוכר נחקק על מצבת האבן הצנועה: “אחותי פייגה”, ואני כלל לא ידעתי שהייתה לסבתא אחות למחצה מנישואיו הראשונים של אביה (בימים ההם גירושים היו עניין שלא מדברים עליו). שבע שנים לאחר מותה נפטר סבי אברהם.

בן 97 היה, צלול וחד כתער עד יומו האחרון. על מצבתו נחקקו שמות יקיריו, הוריו משה וחיה־רבקה, אחיו יוסף, מרדכי ושלמה־זלמן, אחותו שרה ובני ביתם. כמה מעט ידעתי עליהם, כמה מעט התעניינתי, והיום כבר אין את מי לשאול.

מאז פטירתם, בכל שנה ביום השואה אני נושאת את צער שתיקתם, את צער שתיקתי ואת צער העולם ששתק אז, ומוסיף לשתוק גם היום אל מול עוולות ופשעים נגד האנושות ונגד אנשים שהיו ואינם עוד.  

על מצבתו נחקקו שמות יקיריו, הוריו משה וחיה־רבקה, אחיו יוסף, מרדכי ושלמה־זלמן, אחותו שרה ובני ביתם (צילום: יוכבד פרנץ לביא)על מצבתו נחקקו שמות יקיריו, הוריו משה וחיה־רבקה, אחיו יוסף, מרדכי ושלמה־זלמן, אחותו שרה ובני ביתם (צילום: יוכבד פרנץ לביא)