שלום משה,
השנה החלטתי לחרוג ממנהגי בשנים הקודמות ולא לנסות לתאר בפניך את המתרחש בארץ. לא כי אין לי מה לכתוב, אלא כי אני מתבייש במה שקורה. לאן הגענו ולאן הידרדרנו. למחוזות של שנאה ושיסוי הדדי. היום אנסה לתאר בפניך את חיי הוריך מאותו יום שבו הודיעו להם על נפילתך בקרב בצומת טרטור־לכסיקון על גדות תעלת סואץ.
אחרי שכתבת הביתה שהכל בסדר, הוריך היו די שאננים עד לרגע שבו נשמעה דפיקה בדלת, ומולם עמדו נציגי קצין העיר תל אביב. אמך אידה לא הייתה צריכה לשמוע אותם. היא מיד הבינה וצעקה לאאא. עדה אחותך לא הבינה בהתחלה מה ההתקהלות על יד הבית. דפיקה אחת בדלת ששינתה חיים. מאותו יום נהגו הוריך כל לילה לשכב במיטה בעיניים דומעות ולחכות שיעלה השחר ואפשר יהיה לחזור ולשחק בנדמה לי. בכאילו הכל בסדר.
לצאת לרחוב ולראות את מקצת השכנים מפנים מבטם הצדה כדי לא להיתקל בעיניים הדומעות של יעקב ואידה. להסתובב בין אנשים עם חיוך מאולץ על הפנים כשהלב פצוע אנושות. לשבת בבית ולבהות בחלל החדר הריק שלך ולקפוץ לעינית הדלת בכל פעם שנשמע קול צעדים בחדר המדרגות. לשבת ולהתפלל לעוד הזדמנות אחת: לחבק, לבשל, לכבס, להטיף מוסר ולהתגאות בבן שהלך ולא חזר.
הדפיקה החלושה בדלת הפכה ל'בום' הדומה לנפילת פגז בטנק שלך. הצלצול, אם היה, הפך לשריקה מאיימת של פגז לפני נפילתו בסמוך אליך.
החיים של הוריך ושל אחותך (השנה לראשונה רפי גיסך לא יהיה איתנו בבית העלמין), וכן גם שלנו, החברים, מעולם לא חזרו למסלולם. 48 שנים חלפו מאז נהרגת, והפצע שנפער לא מגליד עם חלוף השנים. 48 שנים מאז נפרדנו אי שם על החולות ליד טסה, טרם יצאנו לקרב שממנו לא חזרת.
בשונה מהשנים הקודמות, הפעם איני כותב לך על ישראל 2021. לא כי אין מה לכתוב, אלא כי אני מתבייש במה שניבט לנגד עיניי.