פיתוחן של מערכות טכנולוגיות צבאיות מבוצע, כידוע, במטרה לתת מענה יעיל לאיומים. מכאן שהשוואת מערכות היירוט שנדונו בכתבה הנדונה ("כיפה אדומה", מוסף "מעריב", 2.4.21, אייל לוי) - מערכת "כיפת ברזל" לעומת מערכת הלייזר הכימי "סקייגארד" - חייבת להיבחן לאור מידת יעילותן בהתמודדות עם הבעיה המבצעית הרלוונטית: איום אסטרטגי של 200 אלף "איומים מעופפים" - כ־2,000 טילים מדי יממה, שעלולים לפגוע קשות במלחמה העתידית בעורפה האזרחי של מדינת ישראל, מתקניה האסטרטגיים וכוחות צה"ל.
"איומים מעופפים" אלה כוללים: פגזים, רקטות וטילים, מתוכם (לפי מקורות זרים) למעלה מ־1,000 טילים מ"הליגה הראשונה", קרי: טילים מהירים (עד 1,300 מטר לשנייה), בעלי כושר תמרון ודיוק נקודתי (פגיעה בטווח של חמישה מטרים מהמטרה), ראשי חנ"מ (חומר נפץ מרסק) כבדים (מעל חצי טונה). גורמי האויב הרלוונטיים לאיום הינם: חמאס ברצועת עזה וחיזבאללה בלבנון כמו גם איראן במקרה של מלחמה רבתי.
בניגוד למשתמע מהמאמר הנדון, הרי שמערכת כיפת ברזל, שהינה הישג טכנולוגי מרשים ביותר, אינה אלא מענה חלקי ומוגבל לאיום הנ"ל, שמימושו עלול להיות מכה אסטרטגית חמורה ביותר למדינת ישראל. כיפת ברזל נותנת מענה חלקי לטווחים קצרים בלבד עם "חורים" ובכמויות מוגבלות, ואילו השילוב של כיפת ברזל עם מערכת הלייזר הכימי מסוגל לתת מענה שלם יותר לאיום המבצעי הנדון, ומערכת הלייזר מאפשרת מענה על פני כל מרחב המדינה, בכל הטווחים: קצרים, בינוניים וארוכים. זאת למה?
למערכת כיפת ברזל, חרף מעלותיה, מספר מגבלות, מתוכן נמנה: טווח היירוט היעיל של הטיל המיירט הינו קצר ובמקרים רבים היירוט מתבצע מעל אזור המטרה. למערכת יכולת טובה מאוד ליירט רקטות וטילים שנורים מטווח קצר, אך יש לה מגבלות ביירוט טילים בליסטיים שמשוגרים מטווח בינוני ומטווח רחוק, והיא אינה מסוגלת להתמודד עם טילי אויב מתמרנים ו/או מדויקים.
עלות כל ירי של כיפת ברזל היא למעלה מ־100 אלף דולר ולעתים משתמשים בשני טילים ליירוט מטרה יחידה, ומכאן שהכנת מלאי מספיק של טילים עבור כיפת ברזל להתמודדות עם הטילים המאיימים תחייב מיליארדי דולר רבים. משום כך, יוכל צה"ל להעמיד מספר טילים מוגבל שיספיק להפעלת מערכות הכיפה לפרק זמן מוגבל בלבד. ייצור טילים חדשים יארך פרק זמן לא קצר, שבמהלכו תהיה המדינה נעדרת יכולת הגנה. במילים אחרות: מערכת כיפת ברזל תוכל לסייע בעיקר אל מול טילי חמאס, אך הרבה פחות מול טילי חיזבאללה וטילי איראן, שהינם מהליגה המתוחכמת יותר.
האמור לעיל אינו בא להמעיט מההישג הטכנולוגי שבפיתוח מערכת כיפת ברזל ומיכולתה, אלא להעמיד דברים על דיוקם ולהבהיר כי תרומת מערכת כיפת ברזל בהתמודדות עם "הליגה הראשונה" תהיה מוגבלת.
מסיבות של יעילות ושרידות לא ניתן לבסס הגנה אסטרטגית על טכנולוגיה אחת, טובה ככל שתהיה. מלכתחילה היה על מערכת הביטחון לבסס את הגנת המדינה מפני איום אסטרטגי כזה על לפחות שתי טכנולוגיות שונות. רק מערך משולב של לייזר מוטס וקרקעי יוכל לתת מענה יעיל לאיומים אלו.
להלן עיקרי התנהלותה של מערכת הביטחון באי־יישום פתרון אפשרי מצוין שהיה עשוי להגן על מדינת ישראל בפני איום טילי "הליגה הראשונה", אופציית הלייזר הכימי (סקייגארד). פתרון זה שניתן היה ליישמו מבצעית בארץ כבר ב־2005 או בשנת 2009, נופנף על ידי מערכת הביטחון, כנראה מחמת הרצון לגונן על פיתוחה של כיפת ברזל, באמצעות מה שנראה כמסע דיסאינפורמציה והשחרה מכוונת של מערכת הלייזר הכימי (סקייגארד), פרי פיתוחה של חברת נורתרופ־גרומן, מהחברות המוליכות בעולם בפיתוח מערכות נשק מתוחכמות.
להלן סדרת עובדות, מתועדות, המעידות על כשל רבתי זה:
כתוצאה מפגיעות טילי חיזבאללה בקריית שמונה, פנה ב־1996 ראש הממשלה שמעון פרס לנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, בבקשה לסיוע דחוף בהגנה על העורף. כך נחתם הסכם שת"פ בינינו לבין ארצות הברית, שבמסגרתו פיתחה חברת נורתרופ־גרומן אבטיפוס (שהיה מדגים טכנולוגי והוכחת היתכנות) של מערכת לייזר כימי בשם "נאוטילוס". מערכת זאת, שהייתה פריצת דרך עולמית, יירטה בשנים 2001־2004 בהצלחה של 100% מגוון של 48 טילים, רקטות ופגזים.
חרף העובדה כי כבר ב־2001 יירטה מערכת לייזר זו את כל 28 הקטיושות שנורו בניסוי, לא נחלצה מערכת הביטחון להצטייד במערכת הנדונה, שהייתה יכולה לפעול מבצעית בישראל כבר בשנת 2005, טרם מלחמת לבנון השנייה, ולמנוע בכך את נזקי אלפי הטילים שנורו על צפון המדינה.
ב־2001 החלה חברת נורתרופ בפיתוח מערכת מבצעית ניידת של לייזר כימי, היא מערכת הסקייגארד, אך קיצוץ חלקה של ישראל בשנת 2005 במימון מיזם זה הביא לחיסולו. וכך פספסה מערכת הביטחון את ההזדמנות ליהנות מפרי עמל של למעלה מעשר שנים לאחר שהשקיעה בנושא במשותף עם ארצות הברית למעלה מ־400 מיליון דולר. עד עתה לא הובהר מי אחראי להחלטה אומללה זאת, שניתנה חרף האיום על מדינת ישראל וחרף ההצלחה הרבתי בניסוי המערכת.
יתרה מכך, ב־2003 הציעה חברת נורתרופ לישראל גם פתרון של לייזר כימי מוטס במטוס הרקולס, עם יכולת יירוט לטווח של עד 100 קילומטר. ושוב מערכת הביטחון לא נענתה. הזדמנות משמעותית בנידון הייתה כשמערכת הסקייגארד זכתה ב־2004 בפטנט רשמי בארצות הברית (US 6,785,315 B1), זאת לאחר שעמדה לצורך אישור הפטנט גם במבחן פרמטרים מבצעיים מרשימים. כבר ב־2003 אושרה מערכת הסקייגארד כמערכת מוכנה להצטיידות בארצות הברית על ידי ה־ARMY (דוח לקונגרס, 28.2.2003). נשאלת השאלה הכיצד לא ניצלה ישראל הזדמנות זו להצטיידות במערכת הנדונה, כשאיום הטילים בצפון ובעוטף עזה משווע לפתרון?
אבסורד החלטת משרד הביטחון לפרוש מהמיזם ב־2005 בולט לאור דברי האלוף יצחק בן־ישראל, ששימש ראש מפא"ת באותה תקופה, שאמר ב־2006: "בניסויים שנערכו בניו מקסיקו הוכיחה המערכת מאה אחוז הצלחה". בן־ישראל אמר גם ש"המערכת הקינטית (קרי: כיפת ברזל - י"ל) לא תיתן פתרון לאיום, ומימושה יהיה פשיטת רגל לאומית" (יועז הנדל, 29.12.2006). בן־ישראל הוסיף כי ביטול הפרויקט יהיה בבחינת "בכייה לדורות" (אמנון ברזילי, "גלובס", 18.1.2006). בן־ישראל מצוטט ב"ישראל דיפנס" לפני שנה (19.4.20) כלהלן: "זה היה פרויקט הנאוטילוס והוא הצליח - ההיתכנות בהחלט הוכחה".
להלן ציטטות נוספות של מספר קברניטי ביטחון. אלוף גיורא איילנד: "הייתי שותף להחלטה על הקפאת הפיתוח של מערכת 'נאוטילוס'. אני מצטער היום על החלטה זו. הייתה זו החלטה שגויה" (ערוץ 2, 25.3.2011); משה ארנס, שר הביטחון לשעבר, אמר ב־2018, דהיינו, לאחר ניסיון של מספר שנות הפעלה מבצעית של כיפת ברזל: "מערכת כיפת ברזל... אין זו תרופה להתקפה של אלפי רקטות... במקביל היינו צריכים לפתח תותח לייזר" ("הארץ", 2018 20.11).
אשר לביצועי מערכת סקייגארד: המערכת ניידת, טווח הירי שלה מגיע ל־10 קילומטר ועם אופטיקה מתקנת עד ל־15־20 קילומטר, עלות יירוט מטרה הינה 2,000 דולר, למערכת מחסנית גדולה מאוד של גזים ודלק המאפשרת יירוטים רבים ללא צורך במילוי (בעמדה נייחת אין צורך בשרשרת אספקה), משך יירוט מטרה: 3־2 שניות, זמן מעבר למטרה חדשה: 2־1 שניות, יירוט ב־360 מעלות. טווח בטיחות למפעילי המערכת קטן מזה של מערכת טילי פטריוט. וכאמור מערכת מוטסת יכולה לפעול עד לטווח של 100 קילומטר ויותר. מערך כזה יכול להגן ביעילות ללא מגבלת כמות על כל מדינת ישראל.
בולט ביותר הינו פספוס מערכת הביטחון ברכישת הסקייגארד המבצעיות שחברת נורתרופ הציעה רשמית לשר הביטחון ולגורמי ביטחון נוספים (16.1.2007). חברת נורתרופ התחייבה בהצעה זאת לספק שלוש מערכות סקייגארד מבצעיות, תוך 24 חודש, מערכות שתהיינה משלימות מבצעית למערכות כיפת ברזל, כמו גם התחייבה לשלם קנסות על אי־עמידה בלוחות הזמנים ועל אי־עמידה בביצועים הנדרשים על ידי מדינת ישראל. במקום לרכוש את מערכת סקייגארד שהייתה מוכנה להצטיידות, העדיפה מערכת הביטחון את מערכת כיפת ברזל (שכאמור הינה יעילה רק לטווח הקצר) ופסלה את מערכת סקייגארד, שהייתה עשויה להגן על כל מרחב המדינה.
התעלמות ופסילת הצעות אלה, כנראה מחשש שהן תסכנה את פיתוח כיפת ברזל, חיסלו למעשה את אופציית הצבת מערכות סקייגארד בישראל ומנעו את פעולתן האפשרית בשטח כבר החל משנת 2009. הצבת שמונה מערכות כאלה לאורך רצועת עזה הייתה יכולה ליירט את כל השיגורים למדינת ישראל ובכך למנוע את הצורך במבצע צוק איתן. מדובר כאן בכשל משמעותי ששילמנו עליו ועוד נשלם עליו רבות בעתיד.
במהלך השנים שבהן ניסינו לשכנע את מערכת הביטחון ביתרונות הסינרגיה שבהפעלה מבצעית מתואמת של כיפת ברזל והסקייגארד (הקרקעי והמוטס), הופצו באמצעי התקשורת נתונים חסרי שחר על אודות מגרעות דמיוניות של מערכת הסקייגארד. במסגרת מסע השחרה זה הפיצו גורמים במשרד הביטחון כי מעשינו, הנעשים כולם בהתנדבות, הינם לצורך עשיית ממון (הודעת דובר משרד הביטחון מיום 24.8.2011: "יש כאן ניסיון ציני לנצל את המצב בדרום לקידום אינטרסים כלכליים"). על דרישתנו בכתב ממשרד הביטחון להתנצלות - כלל לא נענינו. השאלה מי ולמה הפעיל מסע מכוער זה ואף הצליח בכך הינה נושא לוועדת חקירה שלבטח תחקור בעתיד את הנושא.
על עוצמת האיום הנדון הצהירו לאחרונה בפומבי הרמטכ"ל ובכירי צה"ל נוספים, שהכריזו מפורשות שבעת לחימה יעדיף צה"ל להגן על נקודות קריטיות ולא על העורף. את מימושו של תרחיש אימה זה, שהוצג לציבור בישראל, ניתן היה למנוע באם מערכת הביטחון לא הייתה דוחה בטענות שווא את מערכת הסקייגארד המבצעית, שחברת נורתרופ הציעה רשמית למדינת ישראל ושהייתה עשויה לפעול בארץ כבר בשנת 2009.
מדאיגה מאוד ובעלת משמעות שמעבר לנושא דנן הינה הקושיה כיצד לא השכילו כל דרגי מקבלי ההחלטות (ממשלת ישראל, המועצה לביטחון לאומי, ועדת החוץ והביטחון, משרד הביטחון, צה"ל) להתריע ולגרום להיערך כיאות לסיכול איום אסטרטגי זה. מניעת רכישתה של מערכת סקייגארד ואי־שילובה האפשרי עם מערכות כיפת ברזל, שרביט קסמים וחץ לפתרון מקיף לאיום הנדון, הינם עדות לקוצר ראות והתעלמות בלתי מתקבלת על הדעת מאופציה מבצעית מוכחת של חברת דגל בינלאומית.
מערכת כיפת ברזל, עם כל הכבוד ויש כבוד, מהווה פתרון לטווחים קצרים, באיום הטילים המסיבי שעלול ליפול עלינו במלחמה עתידית. משגה מערכת הביטחון בנושא דנן דומה מאוד להתעלמותה מאזהרותיי ומהמלצותיי במשך שנים רבות בנושא המלחמה באיום המנהרות. כפי שהכריז לפני למעלה משנה רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, הרי שהמלצותיי, שמערכת הביטחון נמנעה יותר מעשר שנים מיישומן, סייעו לו מאוד להנהיג את מסע איתור מנהרות חיזבאללה ומנהרות חמאס.
מסקנה מרכזית הינה שאסור למערכת הביטחון להסתמך על מערך הגנה אקטיבית המבוסס רק על טכנולוגיה של טילים מיירטים וכי עליה לשלב בהקדם במערך זה מערכות לייזרים רבות־עוצמה, קרקעיות ומוטסות. רק שילוב עם טכנולוגיית לייזר ייתן מענה מבצעי שלם למדינת ישראל. איום ירי טילים מסיבי עלינו הינו איום ממשי (ולראיה תקיפת הטילים האיראניים בסעודיה). טרם אסון, חובה עלינו לפעול למונעו בתוכנית חירום. העובדות הקשות חייבות להיאמר בתקווה כי חשיפתן תסייע לפקוח עיניים גם בנושאים אחרים.
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "פתרונות הלייזר הכימי נבחנו מספר פעמים בעבר על ידי מערכת הביטחון ונמצאו כלא ישימים מבצעית אל מול אלטרנטיבות פתרון קינטי, כדוגמת מערכת כיפת ברזל. מערכת הביטחון שוקדת על פתרונות מבוססים טכנולוגיה של לייזר חשמלי רב עוצמה, שיהוו בעתיד מרכיב במערך ההגנה האווירית".
אל"ם (בדימוס) לנגוצקי הוא מפקד היחידה הטכנולוגית 81 - אמ"ן לשעבר, בעל שני פרסי ביטחון ישראל ועיטור המופת