אחרי ימים ארוכים של שטיפת מוח תקשורתית חד־צדדית מקוממת, מלווה בטקסטים שהיו יכולים בנקל להשתבץ בוורסיה חדשה ונועזת של "1984" של ג'ורג' אורוול - הרים בנימין נתניהו ידיים ואפשר לרשות השופטת להכתיב לרשות המבצעת את זהות השר הממונה עליה.
בניגוד מוחלט לקונסטרוקציות הכוזבות שבנו התקשורת והפוליטיקאים האינטרסנטים (בבוטות ובגסות) ומערכת המשפט (בתחכום רב) - מי שניסה להגן על שלטון החוק עד שנשבר וקרס היה נתניהו עצמו. ומי שלמרבה הצער הכתיב תקדים מסוכן לדמוקרטיה היה בית המשפט העליון.
מינויו של אופיר אקוניס לשר המשפטים, לאחר שהממשלה פסלה ברוב גדול את מינויו של בני גנץ, היה תכסיס נואש שבא ליצור לממשלה מפלט דחוק מצו של בג"ץ למנות שר משפטים מיד. מינויו של אקוניס אכן סותר את התיקון לחוק יסוד "הממשלה" שבבסיס הממשלה הפריטטית, שעל פיו שר המשפטים היה אמור להיות איש כחול לבן, אולם בניגוד לפרסומים על מעשה מכוון מראש, המינוי התגבש, ככוונה מעשית, רק לאחר שגנץ חזר בו בישיבה עצמה מההסכמה קודמת לדחות את ההצבעה ב־48 שעות - כפי שהציע לו נתניהו במטרה להגיע למועמד מוסכם מכחול לבן.
במקום להחזיר את הכדור לבג"ץ ולהסתפק בהודעה על תוצאות ההצבעה שלא העניקה למינויו של גנץ את הרוב הדרוש, נתניהו חשש שבג"ץ יראה באי־מסירת שם ביזיון של בית המשפט. הוא העדיף לכבד את צו בג"ץ ככתבו וכלשונו על פני הסכם הפריטטיות מהכנסת ה־23 (כפי שעוגן בחוק יסוד "הממשלה") ואת הנחיית היועץ המשפטי, ונפל למלכודת.
המערכת הפוליטית־תקשורתית נכנסה לאקסטזה של הוקעה וגינוי, והשילה את חוש הפרופורציה ואת המעטה הדק של הוגנות ומהוגנות שהיא מתאמצת לעטות בימים שאינם ימי הכרעה פוליטית. אם בעבר התרגלנו לראות בפאנלים פוליטיים מנחה ושלושה־ארבעה מייצגי שמאל מול ימני אחד שסותמים לו את הפה אחרי שני משפטים, הפעם ויתרו אפילו על עלה התאנה הזה למען אחדות ההכפשה. הפאנלים הפכו לתחרות קופירייטינג בשאלה מי יירד נמוך יותר על ראש הממשלה.
למרבה הצער, המהומה סביב אקוניס הסיחה את הדעת לחלוטין מהסוגיה המרכזית שהייתה אמורה להטריד תקשורת שמנסה לשמור על שמץ מראית עין של אובייקטיביות: מדוע, מכל מאות העניינים שהחקיקה שבבסיס ההסכם הקואליציוני גזרה עליהם הקפאה, דווקא מינוי שר המשפטים נשלף אל ראש הערימה וזכה לטיפול נמרץ, ייחודי ויוצא דופן?
מדוע לא אילץ בג"ץ את הממשלה לשלם עבור החיסונים, כאשר אותו שיתוק חוקי שבבסיס הממשלה הפריטטית סיכן את רכישת החיסונים מצילי החיים? מדוע לא נזעק כאשר עוכבו התשלומים לנכים, ומדוע לא כפה מינוי מפכ"ל משטרה או נציב לשירות בתי הסוהר. מדוע בכל אלה לא ראה כבוד השופט עוזי פוגלמן "בעיה משטרית"?
ואולי הבעיה המשטרית הייתה דווקא דרישת בג"ץ למנות שר משפטים לאלתר, בניגוד לרוח ההסכם הקואליציוני והתיקון לחוק יסוד "הממשלה"? חשוב להסביר את הבעייתיות של הדרישה הזו: הלחץ של בג"ץ למנות שר משפטים - שבליכוד חששו כי נועד לביצוע מחטפים לא תקינים ערב מינוי ממשלה חדשה - עומד בניגוד להגיון קיומה של הממשלה הפריטטית. הצורך בהסכמה של שני הצדדים לכל צעד אמור לייצר מנגנוני איזון – וכל התערבות חיצונית הנותנת יתרון לצד אחד פוגעת בהם.
התקשורת מבליטה כל העת את אי־מינוי שר משפטים, כשהיא מתעלמת מהלהיטות חסרת הפשר שמאחורי הגחמה למנות אחד כזה כאן ועכשיו, על סף הקמת ממשלה חדשה. המבקרים את הממשלה בגידופים וחרפות לא עצרו אפילו לרגע לשאול מה פשר התעקשותו האובססיבית של גנץ, כאילו מינוי שר המשפטים הוא חיסון חדש שעומד אפילו בפני הווריאנט ההודי. מהו בעצם האסון הנורא שהיה מתחולל בזמן שנותר עד למינוי הממשלה החדשה לולא היה מתמנה שר משפטים?
ואולי צריך ללכת על פי ההיגיון ולהניח שהסיבה העיקרית ללהיטות חסרת הפרופורציה לשלוף מההקפאה הכללית המאפיינת את הממשלה הפריטטית דווקא את מינוי שר המשפטים, היא התקווה לביצוע מחטף בוועדה למינוי שופטים טרם כניסתו של שר משפטים חדש. בשתי הקואליציות האפשריות, הוא צפוי להיות מהמחנה השמרני.
לעניין זה מן הראוי שבג"ץ יביא בחשבון את שני הכובעים שהוא חובש ואת ניגוד העניינים שבו הוא מצוי: מחד הוא בית המשפט, ומנגד הוא אחד מהצדדים בוועדה למינוי שופטים. טמינת הראש בחול לא משנה את המציאות שלפיה קיימת מסורת ארוכת שנים של שיתוף פעולה בין הוועדה למינוי שופטים לצד השמאלי של המפה הפוליטית.
וישנו כמובן גם הניסיון הדמגוגי לקשור את ההתנגדות למינוי חד־צדדי של שר משפטים למצבו המשפטי של נתניהו. לשר המשפטים, כמו גם למפכ"ל המשטרה למשל, אין שום השפעה על חקירות, לא כל שכן על משפטים מתנהלים.
הבעיה היא שהאמירות הללו, הנותרות בדרך כלל ללא תגובה, נקלטות ויוצרות תגובת שרשרת, משום ששטיפת מוח מתמשכת קיבעה מי הטובים ומי הרעים. היא האקסיומה שבבסיס הז'אנר: יש חבורת פושעים חובבי אנרכיה המזלזלים בשלטון החוק, שהשתלטו על העיירה השלווה והופכים אותה למערב הפרוע, ומולה אבירים טובים ברי לבב הלוחמים למען תקינות המינהל ושלטון החוק, שמרשים לעצמם להפר את החוק בשם שלטון החוק.