יצאתי בבוקרו של יום ראשון לכביש החוף בדרכי לחיפה. עד לבית ינאי השתרכה מולי שיירת רכבים צפופה אשר נעה בכיוון הנגדי. היה זה פקק תנועה שנמשך מבית ינאי ועד תל אביב. לא יכולתי שלא להרהר בסבל, בתסכול ובעצבנות שחווים אלה העושים נסיעה זו מדי יום כשגרת חייהם. באותו יום בשעות אחר הצהריים יצאתי לכיוון שדה התעופה. מרחוב קרליבך בתל אביב ועד שעליתי על כביש 1, חלפו לא פחות מ־27 דקות.

כולנו חווים כיום את פקקי התנועה ההולכים וגוברים בכבישי ישראל. זמן רב מבוזבז, איכות החיים נפגעת קשה, שעות עבודה מצטמצמות, ומשאבי אנרגיה מבוזבזים. אלא שעל אף המודעות לבעיה, כלל הרשויות בישראל נכשלו כישלון חרוץ בשחרור הציבור בישראל מפקקי התנועה בדרכים.

הפקקים בכביש 4. צילום: אבשלום ששוני

אין להתעלם, כמובן, ממה שהושג, כמו כביש 6 או הנתיב המהיר לתל אביב או הפעולות והתוכניות המבוצעות כיום בהיקף נרחב, בהן נתיבי נסיעה נוספים לירושלים, גשרים חדשים ורכבת תחתית בגוש דן. הם בעתיד הרחוק יפתרו רק חלק מהבעיה, שכן מספר כלי הרכב יגדל. וכמובן, שמיד כשמדברים על בעיית החנק בכבישים, מובאת התשובה שצריך להרחיב ולפתח את השימוש בתחבורה הציבורית גם תוך הגבלת מרחב התנועה של בעלי הרכב הפרטי. גישה זו היא אולי מה שמנע מאיתנו לפתור את הבעיה עד היום, שכן היא פסולה מיסודה ואינה מתאימה למציאות בישראל.

פיתוח תחבורה ציבורית על חשבון התחבורה הפרטית לא יפתור את הבעיה, אלא רק יחמיר את המצב. מרבית התנועה בכבישים נעשית באמצעות הרכבים הפרטיים. חלק גדול מהציבור שיכול, וגם במחיר כלכלי גבוה, מעדיף את הרכב הפרטי. בעלי הרכב הפרטי בישראל תורמים תרומה גדולה לתקציב המדינה. לאמיתו של דבר תקציב המדינה שבוי בידיהם. הם מניבים לא פחות מ־45 מיליארד שקלים ממסי ואגרות הרכישה והשימוש. הם משקיעים חלק לא קטן מהונם והכנסתם כדי להחזיק ברכב הפרטי, שכן בלעדיו אין הם יכולים לקיים חיי משפחה תקינים.

פיתוח הסעת המונים יהווה אלטרנטיבה אמיתית אם ייווצר מצב שהציבור יעדיף אותה על פני הרכב הפרטי מרצונו החופשי ולא על שום שיכפו עליו.

עוד תפיסת יסוד פסולה המחמירה את המצב היא המיתוס שיצרנו סביב נתיב התחבורה הציבורית – הנת"צ. העמדתו לשימוש רק לרכבים כמו אוטובוסים ומוניות היא שגיאה המחמירה את המצב. אפשר לראות כיצד נהגי רכבים פרטיים נדחקים בשני נתיבים שנועדו לרכב הפרטי, בעוד נתיב התחבורה הציבורית פנוי לתנועת כלי רכב מועטים. בנתיב התחבורה הציבורית צריך לעשות שימוש רחב יותר לרכב פרטי.

במו ידינו אנו בפועל מבטלים השקעת ענק בכבישים. ייעודו של הנת"צ לתחבורה ציבורית צריך להיעשות רק בשעות העומס ולא יותר מארבע שעות ביממה. מלבד באותן ארבע שעות יש לאפשר בו תנועה חופשית של רכב פרטי; ובכל שעות היום לאפשר גם למשאיות ומכוניות מסחריות הנושאות מטענים לנוע בו. זה ייצב ניצול מאוזן ומושכל יותר בחלק גדול מתשתית הכבישים בישראל.

עוד מהלכים שיקלו את העומס בדרכים הם ויסות זמנים של תיקוני כבישים הבולמים את התנועה; וטיפול נאות בנהגים העוצרים לנוחותם האישית בתוך נתיב תנועה ומונעים זרימה חופשית של כלי הרכב שמאחוריהם. מהלכים אלה הם בבחינת הקלות שניתן לבצען בטווח זמן קצר. הפתרון האמיתי חייב להיעשות במסגרת תוכנית אב כלל־לאומית, המעבירה מקומות עבודה מערי המטרופולין אל ערי הלוויין.

בתקופת הקורונה למדנו שחלק גדול מהעבודה יכול להיעשות מהבית. אנו מתקרבים לנורמה שעל פיה בתוך שבוע עבודה של חמישה ימים - יום עבודה אחד ייעשה מהבית. בניהול נכון זה לא יפגע בתפוקת העבודה. מהלך זה, כפי שהוכח, רק יקל את העומס. כמו כן, במקום מקומות עבודה בתל אביב, יש ליצור יותר מקומות עבודה בערי הלוויין כמו בת ים, חולון, ראשון לציון, רחובות, רמת השרון, כפר סבא.

מרבית אלה הנוהרים אל תוך העיר אינם באים לאייש קווי ייצור. הם נוסעים כדי לבצע עבודה אשר בעיקרה היא עבודה משרדית בכלים משרדיים. בנק גדול יכול לפזר את משרדו הראשי לשש ערי לוויין ולאפשר לכל עובד להשתלב בעבודה בקרבת מקום מגוריו. הליך זה צריך להתבצע באופן הדרגתי. פתרון כזה יעניק יתרונות עצומים לכלכלה ולחברה בישראל, וכדאי להתחיל בו ולהעניק לו תנופה. ערי הלוויין יתחזקו, אנרגיה תיחסך, יחול שיפור באיכות החיים של התושבים ויתבצע פיזור מושכל ונבון של אזורי התעסוקה והאוכלוסייה בארץ.