בזכות השעמום: ריחוק חברתי, צמצום מספר ימי לימודים, ואי הוודאות שאפיינו את התקופה האחרונה גרמו למשרד החינוך להודיע על צמצום מספר בחינות הבגרות ועל הורדה של היקף חומרי הלימוד הנכללים בבחינות, הן בשנה שעברה והן בזו הנוכחית. הקריאות לביטול, תיקון, וצמצום של בחינות הבגרות בעיצומן, והן מלוות בוועדות מומחים של חוקרים מהאקדמיה, בקריאות מהורים ובשיח ציבורי שהתגבשו לקול אחיד ותקיף, עקב השינויים שחלו במערכת החינוך בשנת המגפה.

זו ההזדמנות לדעת רבים לשנות את בתי הספר מן היסוד, כאשר נטען כי בחינות הבגרות מהוות את המכשול העיקרי להפיכתם של בתי הספר למוסדות חווייתיים וחדשניים, המפתחים כל לומד ולומדת על פי סגנונם, תחומי העניין והיכולות שלהם. נטען כי בחינות הבגרות גורמות לשינון חומר הלימוד בלי פיתוח הבנה, הנוער משתעמם ולא מעונין בלימודים אלו, המורות שחוקות ומתוסכלות וכך הגלגל ממשיך להסתובב. 

אני לא רוצה לחזור על טיעונים שעוסקים בתרומה של בחינות הבגרות לשוויון הזדמנויות, להקניית בסיס משותף לכל הנוער בישראל, ולהכנה ללימודים מבוססי דיסציפלינה במערכת ההשכלה הגבוהה. אני רוצה לדבר בזכות השעמום, השינון וההתמדה.

לימודים בזום (צילום: פלאש 90)לימודים בזום (צילום: פלאש 90)

ראשית, אנו טוענים שבחינות הבגרות נכשלות בהכנת הנוער לחיים אמיתיים שכוללים לימודים במוסדות ההשכלה הגבוהה והשתלבות בעולם העבודה. עם זאת, רוב העבודות כוללות מרכיב מסוים של שעמום. גם בישיבות הנהלה בחברת היי טק בינלאומית, באולם הדיונים בבית המשפט, במילוי דוחות טיפול  של רופאות ובהוראה עצמה יש לא מעט רגעים שדורשים יכולת להתמודד עם עבודה רוטינית, לא מעניינת במיוחד ולעיתים פשוט משעממת. ברוב העבודות גם יש מרכיב שמשתמש לעתים קרובות יחסית ביכולת של שינון, דיוק וחזרתיות. אם זהו ׳העולם האמיתי׳ שלנו, למה שנמנע מהנוער חשיפה לחלקים כל כך גדולים של אותו העולם. חלק מתפקידיה של  מערכת החינוך, בדיוק כמו נטען על ידי אלו הקוראים לביטול בחינות הבגרות הם לספק התנסויות הדומות לעולם העבודה ולהכין את הנוער לעתיד. 

שנית, הלחצים לביטול ולשינוי בחינות הבגרות מחוברים לא אחת לביקורות חריפות על תפקוד צוותי ההוראה הבית ספריים. נטען כי מורות מתפקדות כקבלניות ביצוע, מכתיבות חומר לבחינה ולא עוסקות בחינוך ערכי, לא מהוות דמויות מופת לנוער ולא מחנכות. עם זאת, גם במערכות אחרות, העובד הממוצע הוא ממוצע, עושה את הנדרש ממנו ולא מעבר. ועדיין בכל ארגון יש מספיק יוצאים מן הכלל, אלו שמובילים, שמהווים מקור השראה לאחרים. וגם לנוער שלנו יש מורות כאלו. אחת או יותר. כאלו שגורמות לשינוי בתודעה, כאלו שהופכות כל תהליך רוטיני להרפתקה, כאלו שנמצאות שם תמיד לעודד, לרומם וגם לאסוף את השברים, כל זה תוך הכנה לבחינות הבגרות. 

ולסיום, אני רוצה לשאול את עמיתיי החוקרים הנכבדים: אני תוהה איך אפשר לשפוך רפש על הסטודנטיות שלנו, שלומדות להיות מורות ומנהלות, על חוסר מסוגלותן, על העדר המוטיבציה שלהן, ועל יכולתן הנמוכות ובו בזמן לעמוד מול הכיתה של אותן הסטודנטיות במכללות ובאוניברסיטאות להכשירן לקריירות במערכות החינוך. חינוך הרי הוא אקט של אהבה. אולי זה בדיוק מה שנדרש  מאתנו כעת - רק קצת אהבה. 

 הכותבת היא פרופסורית חברה בבית הספר לחינוך על שם קונסטנטינר באוניברסיטת תל אביב