הפסקת האש עם חמאס איננה אלא חלק קטן מהמערכה. המלחמה הדו־ראשית שניהלה תנועת חמאס מול מדינת ישראל כללה זרוע אחת - בדמותן של אלפי הרקטות שנורו מתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית פלסטינית בעזה אל עבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בארץ; וזרוע שנייה - בדמות הקרב על התודעה והתססת זירות פלסטיניות נוספות נגד ישראל.

בגדה המערבית, הצלחת חמאס הייתה חלקית בלבד, ולא מן הנמנע כי כל מתפרע עם סרט ירוק על ראשו שהזדהה עם תנועת חמאס ימצא בקרוב את דרכו לבתי הסוהר של פת"ח. הפלסטינים בגדה המערבית מכירים היטב את המנהיגות שלהם. חלקם, לפיכך, הביאו בחשבון את ההסתכנות במעצר והחליטו שלא כדאי להם להתפרע. בישראל, עם זאת, התגובות היו מבולבלות ורחוק מאוד מחד־משמעיות. לפחות עד כה.

תנועת חמאס, הלא היא תנועת האחים המוסלמים, יודעת אורך רוח מה הוא. יש להם זמן אינסופי. מטרתה המוצהרת והכתובה שחור על גבי לבן באמנת חמאס היא השמדתה של מדינת ישראל. לא פחות. אין ולא תהיה התמתנות. שקט, ממושך או קצר טווח, יהיה תוצר אך ורק של מאזן כוח אל מול חמאס. כל עוד היא הריבון ברצועה.

חרף הישגיו המשמעותיים של צה"ל, והם אכן משמעותיים ביותר, הופר הפעם מאזן האימה בין ישראל לבין חמאס, וזאת על רקע ניסיונה (המוצלח) של התנועה להצטייר כמושיעת העם הפלסטיני מהפגיעה הישראלית במסגד אל־אקצא. לוחמי חמאס לא יצאו למערכה כדי להיטיב עם אוכלוסיית עזה. הם נלחמו, לדבריהם, ב"אויב הציוני", כדי להגן על כל העם הפלסטיני ולמנוע פגיעה בקודש הקודשים.

שחקני משנה לא מעטים נרתמו למערכה הדקלרטיבית של חמאס בזכות ההצלחה המסחררת שהניבה גרירת המסגד אל תוך הרטוריקה של התנועה. לאחר שנים של מימון ותמיכה שקטה, כולם רצו נתח מהקרדיט על התואר הנכסף "משחררי אל־אקצא".

ארדואן, שתומך בתנועת האחים המוסלמים באופן שוטף ושיטתי לאורך שנים; קטאר, שמעניקה מקלט למנהיגי ובכירי חמאס ופועלת ללא לאות להתססת הרחוב הערבי והמוסלמי במדינות ערב השונות ובישראל באמצעות מימון ישיר ועקיף כדוגמת רשת אל־ג'זירה; גורמים פנים־ישראליים ערביים לאומניים בודדים, שהכאוס העניק להם תחושת ביטחון להתבטא ולפעול באופן גלוי; "חיילי" העולם התחתון בחברה הערבית, המצוידים היטב בכל כלי הנשק האפשריים ופועלים ללא מורא ברחוב הערבי; ואחרונים, אך לא חביבים - חיזבאללה ואיראן, שצפו במתרחש בהנאה מהיציע. בינתיים.

זריקת אבנים לעבר שוטרים בלוד (צילום: דוברות המשטרה)זריקת אבנים לעבר שוטרים בלוד (צילום: דוברות המשטרה)

עוד לא אבדה תקוותנו
לאורך הלחימה מבהיל היה לראות את הכאוס שולט ברחובות הארץ - דגלי ישראל, רכבים, בתי כנסת, עסקים ותשתיות עולים באש - מראות אפוקליפטיים משהו במדינה שעצם קיומה נועד להעניק מחסה לכל יהודי באשר הוא. וכן, גם מעשים שלא ייעשו על ידי יהודים נגד אזרחים ערבים - הסימטריה פחות חשובה. לא זו דרכו של העם היהודי.

אך כאן נמדד חוסנם של אוכלוסייה אזרחית ושל מנהיגים מסוימים שטובת המדינה עדיין עומדת לנגד עיניהם וערכיותם איננה ניתנת לערעור - כמו שר הביטחון בני גנץ, הרמטכ"ל אביב כוכבי ושר החוץ גבי אשכנזי - כמו גם חוסנם של המילואימניקים שגויסו לטובת המערכה, ושל הרופאים והאחיות, הערבים והיהודים, שהמשיכו להעניק שירות לכל אדם באשר הוא.

וזה לא הכל. חוסן לאומי הופגן גם על ידי תושבי הדרום, תושבי לוד, שחוו טראומה משמעותית, ואזרחים ערבים בערים השונות שביקשו ופעלו להפגין אנושיות וטוב, למרות איומיהם של העבריינים על חייהם אם הם ייכנעו ל"דו־ קיום", ועוד.

עוד לא אבדה תקוותנו. אך היא מאותגרת. כאן המקום להזכיר את היעדרה של מנהיגות פוליטית אמיצה ברחוב הערבי, למעט מנסור עבאס שביקר באחד מבתי הכנסת שנשרפו בלוד וגינה בפומבי את המעשה - וייתכן מאוד כי ישלם על כך ביוקר בבחירות הקרובות.

שאר חברי הכנסת הערבים לא רק שנאלמו דום אל מול מעשי האלימות (מקצתם גינה בלשון רפה מאוד אלימות מכל סוג שהוא), הם אף הגדילו לעשות וקראו לחברה הערבית לצאת לרחובות ל"הפגנה שקטה" וקראו לשביתה כללית. קרי, להשבית את מערכת החינוך המעניקה מסגרת כלשהי, בין היתר לאותם צעירים חסרי גבולות ששרפו, זרקו אבנים ופרקו כל עול יום ויומיים קודם לכן.

את אותם אזרחים ערבים שבחרו שלא לשבות הזהירו, באיומי נשק חם, עבריינים בכניסה לכפרים רבים מפני "כניעה לציונים". דווקא ראשי הרשויות הערביות וההנהגות המקומיות גילו מנהיגות, לעתים תוך סיכון ממשי לחייהם, ופעלו באופן מעשי להרגעת הרוחות.

מנסור עבאס ויאיר רביבו בבית כנסת בלוד (צילום: דוברות עיריית לוד)מנסור עבאס ויאיר רביבו בבית כנסת בלוד (צילום: דוברות עיריית לוד)


מחיר החולשה
ביום שאחרי המערכה נרצחו, לאור יום ובעזות מצח מצמררת, מספר אזרחים חפים מפשע באום אל־פחם. מדובר בנקמה של עבריינים שבאים חשבון עם בני משפחה מורחבת. כעת, כשהמציאות כבר התפוצצה לציבור היהודי בפנים, אין עוד מקום להטמנת הראש בחול.

עכשיו זה הזמן לנהל מלחמת חורמה נגד הפשיעה ברחוב הערבי, לאסוף את מצבורי הנשק הבלתי חוקי, לחוקק חוקים נוקשים שיחריפו את הענישה באופן משמעותי על כל פעילות נגד החוק, ולהנהיג אכיפה בלתי מתפשרת מצד השב"כ והמשטרה. גילויי חולשה, פחד או הססנות בהקשר זה, בנקודת הזמן הנוכחית, יעלו לנו במדינה.

במקביל, כל אדם באשר הוא שמרים ידו נגד החוק, ייעצר. האידיאולוגיה, ימנית או שמאלנית, תואיל בטובה ותישאר מחוץ לזירה. חיילים לא יתבקשו לפשוט מדים כדי להיכנס לערים מעורבות או לאזורים מסוימים במדינת ישראל, אזרחים לא יוזמנו מאזורים שונים בארץ כדי "להגן" על אחיהם היהודים או הערבים.

סיימנו עם זה. המשטרה וכוחות הביטחון יתוגברו, יתוקצבו ויקבלו את מלוא הגיבוי על מנת לבצע את פועלם. דבריהם של שרים מסוימים, שלפיהם אין סימטריה בין הפורעים היהודים והערבים, יישארו מחוץ למגרש. כך גם שאגותיהם של חברי כנסת מסוימים. הקרב הוא כעת על מדינת ישראל. לא פחות.

הרפובליקה המצרית התמודדה עם התפרקות דומה מבפנים לאחר ההפיכה שחוותה ב־2011, באביב הערבי. באותם הרגעים, כשתומכי האחים המוסלמים השתלטו על ההפגנות ההמוניות בכיכר תחריר, וירו אל תוך תחנות המשטרה בנשק חי, לא נראו שוטרים ברחובות קהיר. עד להשתלטות הצבא על הכאוס, התארגנו אזרחים מצרים, כל אחד בשכונתו, להגן על הנשים והילדים. רק לאחר כמה חודשים חזרו השוטרים והצבא לרחובות והשליטו חוק וסדר.

נדמה שכעת, כשראש המוסד והנשיא עומדים להתחלף, והזירה הפוליטית שוב עומדת בפתחה של הכרעה, דבר אחד צריך לעמוד לנגד עיניו של כל אזרח במדינה - חרדי, חילוני, ערבי או יהודי - כאוס אזרחי כפי שקיבלנו ממנו טעימה במערכה האחרונה יוביל לסבל רב עבור כולם. החוק והסדר הם הבסיס הנדרש לצמיחה מחדש ושיקום. למען ילדינו.

הכותבת היא ח"כית לשעבר ופרשנית לענייני ערבים