1. כל תלמיד שנה א' בחוג למשפטים שעבר את הבחינה במבוא לתורת המשפט בציון של 70 ומעלה יודע שהצגת ממשלה בראשות נפתלי בנט איננה חוקית, ודינה להתבטל על ידי בית המשפט העליון. לשון החוק בעניין זה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים: מרכיב הממשלה יעמוד בראשה. נשיא המדינה ראובן ריבלין הטיל את הרכבת הממשלה על יאיר לפיד ולא על בנט. לכן הממשלה היחידה שיכול לפיד להציג היא ממשלה בראשותו.

הניסיון של היועצת המשפטית של בית הנשיא להסתמך על העובדה שלפיד ייבחר במקביל לראש הממשלה החליפי על פי התיקון החדש לחוק יסוד "הממשלה" לא היה מזכה אותה בציון עובר בבחינת שנה א' במבוא. הבחירה בראש ממשלה חליפי בשום אופן אינה מקבילה או אפילו דומה במשקלה לבחירת ראש ממשלה מכהן.

כדי להגדיר את מהות הבחירה בראש ממשלה חליפי הכי נוח להשתמש בטרמינולוגיה כלכלית: זוהי הענקת אופציה עתידית שמימושה תלוי נסיבות ובשום פנים לא התרחשות ודאית. לכן כל ניסיון להציג את האופציה הזו שלפיד יוכתר לראש ממשלה בעוד שנתיים, כמקבילה לבחירה לראש ממשלה שנכנס לתפקידו מיד - סותר את החוק ומהותו.

הפליק פלאק המשפטי הנדרש כדי לאמץ את עמדת בית הנשיא חורג בהרבה ממתחם הסבירות.

ברור שלהחלטה הנכונה והדי טריוויאלית שבית המשפט אמור לקבל יש השלכות ציבוריות פוליטיות מרחיקות לכת. אני מאמין שאם תוגש עתירה ראויה ברוח זו, בג"ץ לא יירתע מהחלטה כפי שמחייב החוק. ואפילו יברך בחדרי חדריו על ההזדמנות שנקלעה לידיו לקבל החלטה נכונה משפטית ב־100% שגם תתרום לחיזוק האמון בבית המשפט בקרב ציבורים שהאמון שלהם בו "קצת" נשחק לאחרונה.

2. ביממה האחרונה לפני שהודיע יאיר לפיד "עלה בידי" מסמסו בנט וסער את הנחמה היחידה שהייתה למחנה הלאומי על רקע אובדן השלטון. וזו הייתה הוועדה למינוי שופטים, שהייתה אמורה לעבור מהעידן האסוני של ניסנקורן וגנץ לידיים השפויות של סער.

מסתבר ששלשום סוכם כי במחצית השנייה של הקדנציה הוועדה תעבור לידי מרב מיכאלי, שתמונה לשרת המשפטים. זהו ויתור מופקר שברכה בצדו: הוויתור נעוץ בעובדה שחוק סער, הדורש רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה לצורך מינוי שופט, מתייחס אך ורק לשופטי בית המשפט העליון, שבאשר אליו, כפועל יוצא, די במיעוט של שלושה כדי לאלץ איזון במינויים עתידיים.

לעומת שופטי העליון, יתר השופטים מתמנים ברוב רגיל, דבר היוצר לימין בעיה תמידית. כי הימין לעולם יהיה במיעוט בוועדה למינוי שופטים. זאת בשל השליטה המוחלטת של השמאל בנציגות השופטים מצד אחד, ומצד שני בנציגות לשכת עורכי הדין בוועדה. זאת בגלל משקל נציגות המחוזות בלשכת עוה"ד, המעניק כוח לא פרופורציונלי לתומכי החזית המשותפת בלשכה, וכפועל יוצא גם בנציגותה בוועדה.

הכוח המאזן היחיד הקיים בפוטנציה הוא שר המשפטים, שמתוקף תפקידו משמש כיו"ר הוועדה ויש לו הכוח למנוע את כינוסה נוכח ניסיון להעדפת שופטי שמאל, בהם אפילו מעטים נעדרי כישורים ויושרה, כפי שקרה בעידן ניסנקורן. ציפי לבני למשל, כשרת משפטים, אז עדיין ימנית במקצת, מנעה במשך כמעט שנה את כינוס הוועדה כאשר אהרן ברק סירב למנות את רות גביזון לעליון, משום שהחזיקה באג'נדה הנוגדת את תפיסת העולם המשפטית של הוד מעלתו.

הפקרת תיק המשפטים לידי מיכאלי היא ויתור מופקר של סער, שהייתה לו אצבע בסכר שימנע את הצפת מערכת המשפט, אך הוא הוציא אותה בלי לדאוג למחליף, כאשר העדיף קידום אישי לתיק החוץ על פני עיצוב מערכת המשפט לחצי דור.

אבל כאן מגיעה אולי הברכה. הטעות הגדולה היא אולי של לפיד: העובדה שמיכאלי אמורה להחליף את סער במחצית השנייה של הקדנציה הופכת את הצורך בהפלת ממשלתו לקראת הרוטציה ממשאלה פוליטית לגיטימית אך שגרתית של האופוזיציה, לכורח קיומי מהמעלה הראשונה של המחנה הלאומי, והוא ישלם כל מחיר פוליטי כדי לסכל אותה ולמנוע את כניסתה של מיכאלי לצלאח א־דין. לא חלילה בגלל משהו אישי. פשוט ברמה הלאומית, מבחינת טובת המדינה לטווח הארוך תיק המשפטים חשוב יותר בקדנציה הזאת אפילו מראשות הממשלה.


גדעון סער (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)גדעון סער (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

3. מי שחושב שהממשלה המסתמנת היא ממשלה ככל הממשלות - טעות בידו. זוהי זירת התגוששות של תפוס ככל יכולתך. עדר מבולבל ללא רועה, שבו איש אוחז בגרונו של רעהו.

כך למשל נציגי הימין בממשלה. הם יקומו כל בוקר לעבודת הבורא כשמה שבראש מעייניהם אינו כיצד להאדיר, לפאר או לרומם את ממשלתם, אלא כיצד להוכיח לאלה מבוחריהם שעדיין לא נטשו אותם בזעם כי הם משרתים אותם באמונה, בין היתר בסיכול תוכניותיהם ופעולותיהם של רוב שותפיהם הבאים מהשמאל המתון עד השמאל העמוק.

אבל ספק אם זה יעזור להם. אפילו כיפת הברזל התקשורתית לא תוכל לאורך זמן לספק הגנה הרמטית ליומרנות של פחות מרבע ממחנה הימין לקרוא לממשלה שבה הוא מכהן כעלה תאנה רם דרג – "ממשלת אחדות לאומית". כאשר רוב מניינו של המחנה הלאומי מודר ממנה על ידי הערב הרב של הלטיפונדיות הפוליטיות הלא דמוקרטיות של לפיד, גנץ, סער, ליברמן ובנט, שהתאגדו יחדיו כדי ליצור ממשלת טלאים שמזכירה את האימפריה האוסטרו־הונגרית שחולשתה אומנותה.

במובן מסוים הממשלה הזו משולה גם לקבוצת בריחה בטור דה פראנס. היא מורכבת מערב רב של רוכבים מכל הקבוצות שמגבירים קצב ותופסים את ההובלה. אבל בצילומים היא נראית כיחידה הומוגנית מתואמת, מתחלפת בהובלה, ממש הרמוניה בהתגלמותה; שירה בתנועה. עקב בצד גלגל היא מגדילה את הפער מהקבוצה המרכזית, הלא היא הפלטון המפורסם, ומאפשרת למשתתפיה לצבור נקודות ובעיקר סיכוי גדול להגיע לפודיום.

אלא שעין מקצועית רואה תמונה שונה. כל קבוצה המיוצגת בקבוצת הבריחה קשובה בראש ובראשונה לצורכי קבוצת האם שאותה היא משרתת. לפי צרכים אלו היא מגבירה או מחלישה את הקצב, ולעזאזל האינטרס של קבוצת הבריחה המובילה לכאורה את המרוץ.

כוחה היחיד של הממשלה הזו הוא באיזונן של החולשות. כל הפרשנים מדברים על יתרונו של לפיד, שאינו חושש מבחירות, על פני בנט וסער החוששים מהן. מוזר שאיש אינו ער לכוח המאזן שיש בידי בנט וסער מול כל יתר השותפים: הם היחידים שיכולים לאיים בהפלתה. החוק היום דורש הצבת ממשלה חלופית כתנאי לאי־אמון.

ברור שהבסיס לאי־האמון הקונסטרוקטיבי, כך הוא נקרא, הם 53 חברי הכנסת של גוש הימין שבאופוזיציה. מיכאלי, הורוביץ או גנץ לא יחברו אליהם. רק בנט וסער יכולים. וזה האיום שבידם, המאזן את איום הבחירות של לפיד. אך זהו כאמור כוחה היחיד של ממשלת השעטנז, וזהו אכן המוטו שלה - בחולשותייך חיי.