היעדר תמיכה ציבורית הולמת הוא רק מרכיב אחד מני כמה בהתייחסות אל מפלגת השלטון החדשה כלגאלית אך לא לגיטימית. ריח חוסר הלגיטימיות הנודף מהתנהלותה הוא זה שמוליד את היחס הצונן שבו היא נתקלת מצד המחנה הלאומי בכלל וראש הממשלה היוצא בפרט.
העובדה שבין אלפי החוגגים את חילופי השלטון בכיכר מלכי ישראל בתל אביב לא נצפו כמעט מצביעי ימינה בלטה לעין, ומשקפת חוסר לגיטימיות שמקורה בחריגה צורמת ממקובלות יסוד של התנהלות דמוקרטית תקינה. אבל הייתה זו תחושת חוסר לגיטימיות שבאה ממקום עמוק יותר שהולידה את קבלת הפנים הנזעמת לנאומו של בנט בכנסת. תחושה המשקפת את כאב הנגזלות של אזרחים, שערב הבחירות הובטחה להם באופן חגיגי ונחרץ פנייה ימינה, ולמחרת הבחירות חוו בתדהמה בשבירה שמאלה.
"כולם מפירים הבטחות בחירות", מטיחים מראיינים בדוברי המחנה הלאומי, ושוכחים שהממשלה החדשה אמורה להיות "ממשלת השינוי". איפה הייתם כשגנץ, האוזר, הנדל ואורלי לוי־אבקסיס הפרו הבטחות לאחר הסיבוב השלישי? – הם מקשים. אך זו שאלה דמגוגית, כי אין כל דמיון. פשוט, איכשהו, בחסות החיסונים שהביא נתניהו והמסיכות שנעלמו מחיינו, "נשכחה" מאותם מראיינים ומטיפים הקורונה והאיום שהיא היוותה על חיינו ועל כלכלת המדינה.
אני לא סנגור של גנץ, אבל כל בר דעת מבין שהקמת ממשלת האחדות הצביעה על האחריות הלאומית שגילה. האוזר והנדל בלעו את שנאתם האישית לנתניהו וחברו לממשלתו כמי שכפאם שד כדי לעמוד בהבטחתם לא להישען על המשותפת. את אורלי לוי־אבקסיס אי אפשר להגדיר כלל כמפירת הבטחה פוליטית, משום שחבירתה למפלגת העבודה, על פי הצהרותיה לפני הבחירות, נעשתה רק על רקע חברתי. והיא ודאי לא יזמה שום פנייה לציבור שלא עמדה בה.
הסיפור של בנט שונה. הוא הגיע לאולפן ערוץ 20 ערב הבחירות לא במקרה, אלא בעקבות האשמות חוזרות ונשנות מצד נתניהו על כוונתו לחבור ליאיר לפיד. האשמות אלו חלחלו לבייס של בנט, והערפול לגבי כוונותיו הרתיע בוחרים פוטנציאליים. הצורך למסור הצהרה חד־משמעית בעניין אופציית ההליכה עם השמאל נולד במגעים עם הציבור בשווקים, בחוגי בית, בבתי הכנסת שבהם ביקר בשבתות ובסקרי דעת קהל.
לכן הוא הגיע ביוזמתו לתחנת השידור שהיא מדורת השבט של המחנה הלאומי, הישיר מבט למצלמה וחתם על חוזה ברור וחד־משמעי עם המהססים: תצביעו לי ללא חשש. לא אתמוך בלפיד, גם לא ברוטציה וגם לא במוטציה. חד וחלק, בלי תנאי ובלי סייג. "הוא שמאל ואני ימין, ויש לי ערכים", אמר, ולהדגשה חתם על כתב התחייבות.
בתקשורת, שם מודעים לחומרת ההפרה ולחריגותה, עברו מיד לטכניקה הקלאסית של הספין והתנפלו על המלינים בדרישה תקיפה לגנות את "ההפרעות" בעת נאומו של בנט. אלו היו אומנם קשות מאוד, אך הן מחווירות ביחס לחומרת המעשה שנגדו הן באו למחות.
אותם מראיינים, המזועזעים מהעובדה שהימין משתמש בזכות הזעקה נוכח גזילת קולותיו, שכחו כיצד הם הגיבו לצעד של גנץ. רענן שקד מודה ברוב הגינותו שגזילת הקולות היא חוויה משפילה וראויה לגינוי, אך לדעתו "יצאנו פיטים. כמעט כולנו עברנו את החוויה של 'הצילו, הנבלות גנבו לי את הקול ומסרו אותו לאויב'". אז זהו, שלא בדיוק. התיאור הזה הולם כאמור את מעשה ימינה ולא את מעשה גנץ, שקיבל החלטה ללכת לאחדות לאומית אמיתית בשעת חירום, כאשר הרוב הגדול של בוחריו תומך בגישתו. אבל במדיה הצביעות חוגגת, ובנט זוכה לאיתרוג מלא מלא. מחמאות מקיר לקיר על מנהיגותו ואומץ לבו, בעוד גנץ זכה בזמנו לקיתונות של שופכין, רמיסה ושלילת לגיטימיות דורסנית.
מי כאן הדיקטטור
אם נתבונן היטב בממשלת השינוי, לא נתקשה להבחין שהשינוי הבולט שהיא נושאת בכנפיה הוא דווקא שינוי לרעה: כל אבירי הדמוקרטיה שהפגינו נגד ה"דיקטטור מבלפור" מתעלמים מכך שהממשלה הזו מסמלת את רצח הדמוקרטיה הפנים־מפלגתית.
מכל הדברים המטרידים שהופכים את הממשלה שהושבעה ביום ראשון לחוקית אבל לא לגיטימית, בולטת העובדה שהיא מורכבת מחמש מפלגות של איש אחד. מפלגות דיקטטוריות לחלוטין הנשלטות על ידי אדם שלא עמד מעולם לבחירה בתוך מפלגתו. אם לא די בכך, הם גם מינו את נציגיהם לכנסת, כאילו מדובר בחברה פרטית שבבעלותם. בכך ניסו להבטיח את מחויבות חברי הכנסת אליהם מעל לכל נאמנות אחרת. להזכירכם, "הדיקטטור מבלפור" הינו המנהיג הישראלי שעמד למבחן הציבור יותר מכל פוליטיקאי אחר. קודם כל בפריימריז בתוך מפלגתו, ולאחר מכן בבחירות הכלליות.
עצם קיומן של מפלגות התלויות באדם אחד הוא בעייתי. המבחן בין מפלגה לגיטימית למוטציה פוליטית מסוכנת הינו שאלת התלות במנהיג. הדמוקרטיה מתחילה מבפנים. מההבנה של מנהיגים שאת הדבק לכיסא צריך להרוויח ביושר. קודם כל דרך מתפקדי המפלגה, ולאחר מכן בבחירות כלליות. מי שמאשים את נתניהו בכך שלא "הצמיח" אנשים לצדו והרחיק את הטובים - עושה שקר בנפשו. בליכוד התקיימו פריימריז שהצמיחו את ישראל כ"ץ, גלעד ארדן, יריב לוין, ואפילו את גדעון סער. לא נתניהו מינה את נציגי הליכוד לכנסת. הם חייבים את נאמנותם למצע המפלגה ולחבריה - ולא לנתניהו. לעומתם, נציגי ימינה, יש עתיד, ישראל ביתנו, כחול לבן ותקווה חדשה – חייבים את מקומם בכנסת ואת נאמנותם לראש הרשימה. מצע המפלגה וטובת המדינה נשחקים תחת כובד הנאמנות למי שמינה אותם.
יהיו מי שמיד יזדעקו להצביע על היעדר הדמוקרטיה במפלגות החרדיות. אבל אפילו אצלן אין מנהיג הממנה את עצמו ואת נציגיו. מקור הסמכות של מפלגות אלו הוא הנהגה רוחנית דתית היונקת את כוחה מציבור מאמינים, שפועל על פי מוצא פיה. מפלגות דתיות, כמו יהדות התורה, ש"ס ורע"ם, שואבות את הלגיטימציה הציבורית שלהן מאנשי דת בלתי תלויים. הן ימשיכו להתקיים גם אחרי ליצמן וגפני, ואפילו אחרי אריה דרעי, וגם ברע"ם יהיו חיים אחרי מנסור עבאס.
בהקשר זה חשוב מאוד שמפלגת הליכוד תשמור על מעמדה כגורם המרכזי בימין־מרכז, ושהעבודה תשוב למעמדה כמפלגה המובילה בשמאל־מרכז. רק חזרה לשתי מפלגות דמוקרטיות גדולות תמנע תופעות של סחטנות פוליטית מרחיקת לכת, המעוותת את רצון הבוחר וגורמת לזילות הכנסת, הממשלה והעומד בראשה. אם זה לא יקרה, ההידרדרות תימשך, והכל יהפוך לעניין של כוחנות וקונסטלציה. נקבל תיאטרון אבסורד שבו סיעה שהתפלגה עם מנדט או שניים, שהיא לשון מאזניים - תזכה בראשות הממשלה, או לחלופין - הסכם רוטציוני בין כל ראשי הסיעות על ראשות הממשלה, שתיקרא ממשלת הכיסאות המוזיקליים. לגאלי, אבל לא לגיטימי.