הקרב האמיתי על התקציב יהיה בין שמאל וימין כלכליים - בין מי שמבקשים לתת לעסקים להוביל את הכלכלה לבין מי שמבקשים את הגדלת כוחם של הפקידים במהפך המדהים של יו"ר הכנסת מיקי לוי בנוגע לחוק הנורבגי.
האתגר הכלכלי הכי גדול (וקרוב) של הממשלה הוא גיבוש והעברת התקציב, אף שתקציב הוא כחומר ביד היוצר. מעבירים אותו תוך מאבקים קולניים רק כדי לשנות אותו פעם אחר פעם דרך ועדות הכספים (הנשלטת הפעם בידי נציג של ישראל ביתנו). למרות זאת, בדרך לשם יהיה מפגש מעניין בין שתי גישות: זו של אביגדור ליברמן ומנכ"ל האוצר רם בלינקוב, איש מקצוע ותיק, הן במשרד האוצר והן בסקטור הפרטי, ומהצד האחר הגישה של מפלגות מרצ, העבודה וחלקים נרחבים מיש עתיד ומכחול לבן.
כלומר, זה מפגש בין התפיסה הימנית בכלכלה לבין התפיסה השמאלנית בכלכלה, בין הרצון לצמצם את ההתערבות הממשלתית לבין שאיפה להרחיב אותה; בין הרצון להמשיך ולהרחיב את הסקטור הציבורי ובין הדרישה לרסן את ההתנפחות הזו. בקיצור, זו מלחמה בין הגישה הפרו־עסקית לבין הגישה המסוכנת שהתפתחה פה, שרואה בכל איש עסקים - ובכל עסק מצליח - מושחת מיסודו, עד שלא יוכח אחרת.
לא פעם ולא פעמיים כתבתי פה על הכישלון הגדול ביותר של ממשלות הליכוד: ריסון הסקטור הציבורי, ריסון שלטון הפקידים, שיושב כאבן ריחיים על הסקטור הפרטי ועל הצמיחה במשק. לא חשובות הסיבות, חשובה התוצאה: במהלך העשור האחרון התנפח הסקטור הציבורי, הן בשכר והן בתקנים, בצורה חסרת פרופורציה, הודות למנגנוני שכר אוטומטיים ודרישות לעוד ועוד תקנים. שלטון הפקידים בישראל מעולם לא היה חזק יותר.
אפילו במהלך משבר הקורונה, כשלכאורה נוצרה הזדמנות להתחיל לרסן את הסקטור הציבורי, לא הצליחה הממשלה, ואיתה משרד האוצר, להוציא לפועל תוכניות קיצוצים. הסקטור הציבורי לא נטל כלל חלק בעול הכלכלי שנשאה איתה הקורונה, בעוד הסקטור הפרטי חטף קשה. ולמרות זאת, הפגיעה במשק הייתה מינורית וההתאוששות יפה, בזכות הסקטור הפרטי.
התכנונים, כמו תמיד, היו יפים רק על הנייר. באוצר התגבשו הצעות לקצץ בשכר העובדים במגזר הציבורי באופן דיפרנציאלי, להעלות את ההפרשות לפנסיה תקציבית של עובדים פעילים ולקצץ בפנסיה התקציבית של גמלאים. באוצר רצו לקצץ 10% משכרם של המשתכרים יותר מ־20 אלף שקל ברוטו, משכורת הכוללת הוצאות שונות שאינן מופרשות לפנסיה, בעוד המשתכרים מתחת ל־7,000 שקל לא ייפגעו כלל, ובין שני הסכומים הקיצוץ יהיה דיפרנציאלי.
על פי הערכות, בסקטור הציבורי יש 170־180 אלף עובדים שמשתכרים יותר מ־20 אלף שקל ברוטו, כולל הוצאות שונות. בנוגע לפנסיה התקציבית תוכננו שני דברים מהותיים: העלאת ההפרשות של העובדים הפעילים לרמה של 5%־6% וגם קיצוץ כלשהו, דיפרנציאלי, לגמלאים שמקבלים פנסיה תקציבית. בסך הכל תכנן האוצר לחסוך במהלך כשנתיים עד כ־10 מיליארד שקל בשכר ובפנסיות, סכום די יפה.
אולם המהלכים הללו לא יצאו אל הפועל. הם תמיד לא יוצאים אל הפועל כי הם נתקלים בקיר רחב מאוד של התנגדות. ארנון בר דוד, יו"ר ההסתדרות, אמר בזמנו: "לא נרשה שבחסות הקורונה יבוצע מרחץ דמים בשכרם של העובדים בישראל". "מרחץ דמים" הוא ביטוי קשה מאוד בכלל, וקשה מאוד בפרט לסיטואציה שבה עובדי ציבור מרוויחים 60־100 אלף שקל ברוטו בחודש.
אבל זה משקף את הלך הרוח: אם ליברמן ובלינקוב מתכננים קיצוץ כלשהו בשכר בסקטור הציבורי - הם יפגשו את בר דוד שש אלי קרב כדי למנוע "מרחץ דמים". הם יפגשו גם את הלובי הצבאי, בראשות שר הביטחון בני גנץ. מישהו חושב שגנץ יאפשר פגיעה בפנסיה השמנה של החברים שלו?
תזכורת: בשנת 2009 כיהן רם בלינקוב כראש אגף התקציבים במשרד האוצר. שר האוצר היה יובל שטייניץ, ראש הממשלה בנימין נתניהו, יו"ר ההסתדרות היה עופר עיני. בלינקוב התפטר מתפקידו במחאה על ההסכם של המדינה עם ההסתדרות. לתפיסתו של בלניקוב, ההסכם שחתם האוצר עם ההסתדרות היטיב עם ההסתדרות הרבה יותר מאשר היטיב עם המשק.
מדובר בעסקת החבילה שגובשה עם ההסתדרות לקראת התקציב הדו־שנתי ב־2009־2010. וכך כתב בלינקוב, בין היתר: "ההסכם עם ההסתדרות מייצר מקורות תקציב אמיתיים של כ־1.2 מיליארד שקל בלבד, הנובעים בעיקר מהקפאה חלקית של תשלום דמי הבראה. ה'תמורה' של נציגי עובדי הסקטור הציבורי הביאה לביטולן של שורה של רפורמות משמעותיות לצמיחתו ופיתוחו של המשק הישראלי, בהן הרפורמה במערך הניקוז, הרפורמה ברשות הדואר, הרפורמה במשק המים ועוד".
ההיסטוריה חוזרת על עצמה עכשיו, פחות או יותר. בלינקוב הפעם בתפקיד מנכ"ל האוצר תחת ליברמן, בר דוד בתפקיד עיני כיו"ר ההסתדרות. מעניין מה יהיה "הדיל" בין ההסתדרות לבין הממשלה הנוכחית, אם יהיה דיל כזה. ומה יהיה אם הדיל הזה לא ממש ימצא חן בעיני בלינקוב?
אני שומע שוב ושוב משרי הממשלה החדשה את המנטרה ש"צריך לכבד את אנשי המקצוע". אז ככה: לכבד אנשים צריך תמיד, בין אם הם אנשי מקצוע ובין אם הם אחרים. שם הקוד "אנשי מקצוע" אינו אומר אוטומטית שדעתם היא הנכונה או ה"מקצועית" בהכרח. התפקיד של ממשלה, כל ממשלה, אינו לקבל אוטומטית את דעת "אנשי המקצוע" כי הם בסך הכל יועצים, חלקם טובים וחלקם ממש רעים.
גם ליברמן אמר שהוא "ישקם" את המורל ואת גאוות היחידה של גורמי המקצוע במשרד ולא יתייחס אליהם יותר כ"פקידים" אלא כ"דרג מקצועי". אבל הוא הוסיף משהו שאינו משתמע לשתי פנים: "אני לא מתכוון לעבוד אצלכם, אבל אני כן מתכוון לעבוד איתכם". זה רמז ברור: לפקידי האוצר - או ל"אנשי המקצוע" - יש תמיד נטייה לפעול באמצעות התקשורת נגד שר אוצר שלא נראה להם, ומעניין איך זה יעבוד הפעם עם ליברמן. בכל מקרה, המסר שלו היה ברור.
דבר אחד בטוח: המינוי של בלינקוב למנכ"ל האוצר הוא איתות ל"דרגים המקצועיים" באוצר, ובראשם ראשי האגפים החזקים (אגף התקציבים, החשב הכללי ועוד), שהתהפכו היוצרות. בדרך כלל ראשי האגפים היו הרבה יותר חזקים ממנכ"ל האוצר. הפעם, ולאור אופיו וניסיונו של בלינקוב, זה עומד להיות הפוך.
יו"ר הכנסת מיקי לוי זעק בזמנו באופוזיציה על החוק הנורבגי, חלוקת הג'ובים על חשבון הציבור ופיזור הכספים מכספי המסים. עכשיו הוא תומך. תגידו, מה מפתיע? זה בבחינת מה שרואים מכאן לא רואים משם.
אתם צודקים, אבל לראייה המעוותת הזו יש מחיר. מחיר משמעותי. מרכז המידע והמחקר של הכנסת עשה את החישובים האלה, כמה עולה תוספת של חבר כנסת אחד. העלות כוללת עלויות ישירות, לרבות עלות השכר של חבר הכנסת, העסקת יועצים פרלמנטריים, תקציב לשכה, עלויות רכב ותקורות נוספות. העלויות עשויות לכלול גם עלויות עקיפות הנובעות מהצורך בבניית לשכות חדשות לחברי הכנסת, הכוללות שירותים, מקלחת ומטבחון.
הנה החישוב שאנחנו משלמים עבור התענוג הזה, לכל חבר או חברת כנסת שנכנסים בזכות החוק הנורבגי. עלות השכר הישירה של חבר הכנסת עומדת על 700 אלף שקל (50 אלף שקל, מדובר בעלות שכר, לא ברוטו, הכוללת הפרשות של המעביד); העסקת שלושה עוזרים פרלמנטריים עולה 680 אלף שקל בחודש, כ־227 אלף שקל לכל עוזר/ת פרלמנטרי/ת, כ־19 אלף שקל עלות שכר בחודש לכל עוזר פרלמנטרי.
תקציב לשכת חבר כנסת עולה 93 אלף שקל בשנה, רכב עולה כ־85 אלף שקל, ואילו תקורות נוספות, הכוללות את תוספת כוח האדם המינהלי בכנסת הנדרש למתן שירות לחברי הכנסת הנוספים ואת הגידול בהוצאות השוטפות של הכנסת כתוצאה מגידול בכוח האדם. סך כל חשבון העלות מכספי מדינה לכל חבר כנסת הוא כ־1.7 מיליון שקל בשנה.
רגע, רגע, זה ממש לא הכל. מרכז המידע והמחקר בכנסת מציין כי נוסף לעלויות השירות, תיתכן עלות חד־פעמית של בניית לשכה לחבר הכנסת, הכוללת שירותים, מקלחת ומטבחון, כיוון שנכון להיום אין במבנה הכנסת מקום שבו אפשר להקים לשכות חדשות. עלויות ההקמה של לשכות נוספות כוללות גם את עלויות הכנת התשתית הנדרשת, והן נאמדות בידי חשבות הכנסת בכ־1.5 מיליון שקל.
אני מניח שחלק מהלשכות נבנו כבר בממשלה הקודמת, אבל השורה התחתונה היא שכל חבר כנסת בחוק הנורבגי עולה לנו 1.7 מיליון שקל בשנה ועד 3.2 מיליון שקל בשנה (בממשלה הנוכחית נכנסו 13 חברי כנסת חדשים, ואילו בממשלה הקודמת 12). וכך, רק התוספת התקציבית בממשלת השינוי לחברי כנסת שנכנסים כתוצאה מהחוק הנורבגי תעלה לנו לפחות 20 מיליון שקל, אם לא כ־30 מיליון שקל.
ואתם יודעים מי ביקש ממרכז המידע והמחקר של הכנסת לעשות את החישוב הזה לפני כשנה? ח"כ מיקי לוי.
מה שווים כל התקנות והחוקים ה"חברתיים" כביכול אם הם לא מגיעים לשכבות החלשות? זו עוד תופעה עצובה בסבך הביורוקרטיה הישראלית, שהופכת עבור אוכלוסיות מסוימות את החוקים לאות מתה, ובדרך כלל מדובר באוכלוסיות החלשות. מחקר של הביטוח הלאומי, שפורסם לאחרונה, בדק את תופעת "אי־מיצוי זכויות" - מצב שבו אדם או משפחה הזכאים לתוכניות רווחה אינם נעזרים בה מסיבות שונות.
כלומר, בין אם מדובר באי־ידיעת הזכויות ובין אם בחוסר ידע או יכולת להתמודד עם המערכת - יש כאלו המתייאשים מהמערכת, מלכתחילה או במהלך ההתמודדות עם הביטוח הלאומי, ומוותרים על מיצוי זכויותיהם. טבעי הוא שהשכבות החלשות, אלו שזקוקות מאוד לאותו "מיצוי זכויות" יממשו אותן פחות, אבל המחקר של הביטוח הלאומי הדהים אותי במספריו. התופעה הזו היא מכה לכל החקיקה החברתית ולכל סט הזכויות שמעניק הביטוח הלאומי. מה שוות כל המילים הללו אם השכבות החלשות לא מממשות אותן.
אלו המספרים: שיעורי המיצוי הכללי בקצבת הבטחת ההכנסה בגיל העבודה עומד על 63%. כלומר, קרוב ל־40% לא ממצים את זכויותיהם. שיעור המיצוי נמוך יותר (48%) דווקא במקרים הקשים, אלו הזקוקים להבטחת הכנסה במשך השנה. כלומר, יותר מ־50% מהמקרים הקשים לא מממשים את זכויותיהם. הביטוח הלאומי כותב במחקר: "תוצאה זו מדאיגה במיוחד כי היא מלמדת שהמערכת במבחני ההכנסה פוגעת בעיקר במשפחות המוחלשות ביותר, כלומר באלה הזקוקים לקצבה במיוחד".
במחקר עלו כמה סיבות, ומהן עולה כי יש ערך רב למדיניות של העברת מידע רב ככל האפשר על הקצבאות היישר למבוטחים הרלוונטיים. בביטוח הלאומי מציינים: "חסם מרכזי אחר הוא הסכום הנמוך של הקצבה. נמצא שאי־האמון בפקידים אינו חסם כבד משקל". ייתכן שהאמון בפקידים הוא גבוה, אבל האמון במערכת הפקידותית הוא נמוך כי הם לא מעבירים מידע היישר למבוטחים הרלוונטיים. משהו במערכת לא מתפקד, הרי אי אפשר לתלות את האשמה באזרחים עצמם.
הלאה: הביטוח הלאומי בדק גם את מיצוי ההטבות במשרד השיכון לעובדים בשכר נמוך, תוך שיתוף פעולה עם המשרד ורשות המסים. אי־המיצוי שם גבוה במיוחד: כ־45% בממוצע וכ־70% ממקבלי השכר הנמוך אינם ממצים את זכויותיהם.בדמי אבטלה המצב גרוע מיוחד: שיעורי המצוי מגיעים לטווח שנע בין 2% ל־40%, תלוי בהגדרה של האבטלה. המשמעות היא בלתי נתפסת: בין 60% ל־98% לא ממצים את זכויותיהם בדמי אבטלה, תלוי בהגדרתה.
הביטוח הלאומי, שאת המחקר עבורו ערך פרופ' דניאל גוטליב, גם ערך סקר על הסיבות לאי־מיצוי הזכויות. התשובות לא ממש הפתיעו אותי: 98% אמרו שהיו ממצים זכויות "אם הייתי יודע שאני בטוח זכאי לגמלה"; 88% השיבו שהיו עושים כן "אם הביטוח הלאומי היה מספק לי מידע על הגמלה ועל התנאים"; 86% ענו "אם התהליך הבקשה לגמלה היה פשוט יותר"; 82% אמרו "אם היה אפשר להתייעץ בטלפון עם עובדי הביטוח הלאומי"; 58% השיבו ש"אני פוחד לעשות טעויות כאשר אני מתבקש למלא טפסים ביורוקרטיים"; 60% טענו ש"הפקידים במשרדי הממשלה אינם עוזרים במילוי טפסים או בהבנתם"; 58% אמרו "יש לי בעיות עם הבנת הטפסים"; 56% אומרים "לעתים הפקידים גורמים לך להרגיש שאתה רמאי"; ו־52% אמרו "אני מרגיש לחוץ לקראת מפגשים עם פקידים".
כל התשובות הללו מסכמות את כל הסיפור הזה של הביורוקרטיה, הבירוקרטיה, הבירוקרטיה, הפקידותיזציה והמשפטיזציה. פרופ' גוטליב מנה שורה של פעולות שעושה הביטוח הלאומי כדי להנגיש את עצמו לאזרחים. אני לא מזלזל בזה בכלל, ואכן יש התקדמות בנושא ההנגשה. אבל השורה התחתונה של המחקר שהוא ערך מדברת בעד עצמה. יותר מדי אזרחים, דווקא מהשכבות החלשות, דווקא אלו שזקוקים יותר לעזרה סוציאלית מהמדינה, לא מקבלים אותה, או כפי שפרופ' גוטליב כתב בסיום מחקרו: "אחת המסקנות המדאיגות של המחקר הנוכחי היא ששיעור המיצוי פוחת מאוד, ככל שהנזקק לקצבה מוחלש יותר מבחינה כלכלית".
הלוואי שהממשלה החדשה תצליח לשפר את הנתון הזה - אלו החיים עצמם - ולא את כל הנושאים המתוקשרים השכם וערב.