לפני ימים אחדים, בכנס של הסניגוריה הציבורית, אמר פרקליט המדינה דברים ברורים: "עלינו לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע את הסיכון להרשעות שווא. העקרון המנחה את התובע הוא הנסיון להגיע לחקר האמת. חקר האמת ולא הרשעה. כך נהגנו מאז ומעולם, כך אנו נוהגים היום וכך נמשיך לנהוג".
"כדי להבטיח הגעה לחקר האמת עלינו לזכור שלא לקבל דבר כמובן מאליו, לזכור שניהול תיק פלילי הוא אירוע דינמי, אירוע משתנה, אירוע שיכול להשתנות בכל רגע נתון. משכך עלינו לשוב ולשאול את עצמנו כתביעה בכל שלב של ההליך, האם לא חל כרסום בראיות המצדיק שינוי בעמדתנו? האם הועלתה טענה על ידי הנאשם שלא נבדקה על ידנו כראוי? האם המצב הראייתי איתו יצאנו לדרך עומד בעינו? כל אלה ללא קשר לתיק וללא קשר לנושא העומד בפנינו. אסור לנו לחשוש לשנות מעמדתנו המקורית, כאמור יהיה השלב אשר יהיה, יהיה התיק אשר יהיה, ואני לא מתכוון בדברים שלי לשום תיק תלוי ועומד, כדי להבהיר את הברור, ולא לשום תיק שצריך לקבל בו הכרעה כזו או אחרת".
וכח ההד הציבורי חסר התקדים של תיק זדורוב, וניהולו המקביל ברשתות החברתיות ובמדיה, קל מאוד לטעון כי "חל כרסום בראיות", או אפילו שהמצב הראייתי השתנה, אלא שהשאלה החשובה והנכונה אותה צריך לשאול עצמו פרקליט המדינה נוגעת למיקומה העדכני של מצבת הראיות, ולא לשינוי שחל. ברור שאם עסקינן בהרשעה גבולית, הנושקת לזיכוי, כי אז כל כרסום, צפוי להטות את ההכרעה לעבר זיכוי.
לעומת זאת, ואם נתרגם לרגע את המצב למספרים תאורטיים, נניח שקודם ההרשעה היתה 99.8% מתוך 100% וכעת היא "צנחה" ל- 99.6% מתוך 100%, כי אז ברור שההרשעה בעינה תעמוד יציבה ומוצקה, חרף אותו שינוי בראיות. ובמילים אחרות: נניח שהראיות נחלשו, אבל מה עם התמונה הגדולה? הכרעת בית המשפט העליון המקורית היא נקודת המוצא לבחינת קיומו של המשפט החוזר בתיק זדורוב.
כבוד השופט עמית קבע: "אקדים אפוא ואומר כי לדעתי האמת המשפטית והאמת העובדתית במקרה שבפנינו מתלכדות היטב ומצביעות לעבר כיוון אחד בלבד, והוא הרשעתו של המערער. אף איני סבור כי מדובר במקרה גבולי הנופל בין שטח הרשעה לשטח הזיכוי, אלא במצב בו רגלי ההרשעה נטועות הרחק מקו הגבול".
השורה התחתונה של קביעת השופט מלצר, בהחליטו על עריכת משפט חוזר: "התוצאה אליה הגעתי בדבר עריכת משפט חוזר בעניינו של המבקש - אינה משמיעה בהכרח כי המבקש זכאי, או כי עלה בידו להוכיח קיומו של ספק סביר באשמתו. שאלות אלו אמורות להיבחן במשפט החוזר עצמו". על פרקליט המדינה לשאול עצמו כעת, במסגרת חתירתו לגילוי האמת: האם ניתן לומר ש"אין סיכוי סביר להרשעה" בתיק זדורוב?
התוודויות נדירות, איכותיות וברורות
אפילו כבוד השופט דנציגר (דעת המיעוט) קבע: "בחינת הודאתו של המערער לארתור מובילה למסקנה ברורה בדבר משקלה הפנימי הגבוה. מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לפנינו תיאור סתמי, 'רזה' של הדברים, כי אם הודאה משופעת פרטים, קטנים כגדולים, מלווה בהדגמות ובהמחשות. המערער פרש לפני ארתור את עיקרי השתלשלות האירוע, האופן שבו שיסף את גרונה של המנוחה, המניע כביכול למעשה והתחושה העומדת ברקע לו, האופן שבו ניקה את הראיות לאחר מכן וחששותיו והערכותיו לגבי הימצאות ממצאים מפלילים נגדו. תיאורו לא היה מילולי בלבד אלא לווה בהדגמות והמחשות, לרבות פירוט כלי הדם המצויים בצוואר והמיקום המדויק שבו יש לפגוע על מנת להביא להרג מהיר של הקורבן, למיטב ידיעתו של המערער".
עקבות הנעליים מסוג "סלמנדר" על גבי מכנסי הג'ינס של המנוחה תאיר
יש להדגיש: נעל מסוג "סלמנדר" ולא מסוג אדידס, נייקי, ריבוק או נעל נפוצה אחרת (שוק הנעליים הישראלי מוערך בכ- 50 מליון זוגות). על נדירותה של נעל ה"סלמנדר" אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "עסקינן בנעל נדירה ביותר שאינה מיוצרת בארץ, אלא יוצרה בשעתו באוקראינה, ברזיל ומדינה אירופית נוספת, כי ככל הנראה בארץ נמכרו עשרות בודדות של נעל זו, והמשתמשים העיקריים בנעליים מדגם זה, הם עולים ממזרח אירופה שהביאו עמם את הנעליים לכאן. עוד התברר, כי ייצור סוליות אלה הופסק עוד בשנת 2001".
בציבור - זדורוב כבר זכאי. מזמן. מאז ולתמיד. בבית המשפט - אשם ושקרן
האם אין חשיבות לדעת מה סבורים שלושה שופטים חדשים לגבי שחזורו של זדורוב? לגבי יכולתו הפלאית להוביל בדיוק לתא מספר שתיים בקומפלקס השירותים הנכון מבין עשרות תאי שירותים בבית הספר? כלום אין זה נכון להבין איך ידע להדגים בשחזור את עמידת הנרצחת עם פניה לכיוון תא מספר אחת, בדיוק כפי שהראו ממצאי הזירה? ואיך ידע שלא ניתן לנעול את דלת תא השירותים מבפנים?
וכדאי להזכיר את דברי העליון לגביו: "שקריו של המערער מחלחלים אל בור שהוא כבר מלא וגדוש בראיות נגדו. אם ניתן היה לתרץ את שקרי הנאשם בשלב החקירה בהיותו חשוד 'מוחלש' - מה שכלל לא עולה מחומרי החקירה - תירוץ זה לא יכול לעמוד לנאשם בשלב המשפט. המערער הסתבך פעם אחר פעם בשקרים בוטים בפני בית משפט קמא, ומי שקורא את פסק הדין יכול להתרשם מהתרשמותו השלילית עד מאוד של בית משפט קמא מתשובותיו, התחמקויותיו, ותחכומו הלכאורי של המערער".
החתירה לחקר האמת וסיכוי סביר להרשעה - שיקוליו של פרקליט המדינה
אם החתירה לחקר האמת אכן מנחה את פרקליט המדינה, מתבקשת צניעות-מחשבתית: כולנו בני אדם, כולנו יכולים לטעות. שוטרים, פרקליטים ושופטים. במקרה בו כל כך הרבה גורמי הכרעה קבעו את שקבעו, לאחר "ימים על גבי ימים עם זדורוב" יהיה זה מתבקש - שלא לומר מתחייב - לאפשר לבתי המשפט להכריע בפעם הסופית. זוהי שעת כושר לתת לכל הצדדים את יומם: לנאשם, למשפחת הקורבן, לפרקליטות, למשטרה, לבתי המשפט ולשאר "נפגעי תיק זדורוב". זהו המקרה הקלאסי בו ראוי שחקר האמת ייעשה על ידי שופטים ולא על ידי תובע, יהא רם ככל שיהא, יהא מוכשר ככל שיהא (ועל כך מסכימים כולם).
אכן, חלוף 15 שנים מאז קרות האירוע, יכול להקשות על הפרקליטות לנהל את המשפט. עם זאת, חשוב לזכור שהראיות המרכזיות נשתמרו היטב: דברי זדורוב למדובב, לעורכי השחזור ולחוקריו - מוקלטים ומוסרטים; כך גם צילומי עקבות הנעליים, והמשמעויות הנלוות להם, יכולים להיות מוצגים לשופטי המשפט החוזר בבהירות ובאמצעים איכותיים מאלו שהוצגו לפני שנים רבות.
לאחר קריאות רמות מצד ההגנה כלפי הפרקליטים והשוטרים - "תופרי תיקים", "שקרנים", "מעלימי ראיות", ועוד כהנה ביטויים - הופיע בשבועיים האחרונים שקט בין הניצים. שקט מטריד, אם יורשה לי לומר. הכול על מי מנוחות, די להתלהמות, ופגישת פסגה בין פרקליט המדינה וצוותו לבין סנגורו של זדורוב.
אם מישהו בפרקליטות חושב שבשנייה שאחרי ההחלטה להרים ידיים, יניחו להם לנפשם ויעזבו את הפרשה, הוא אינו מבין את עוצמת הנחשול: ביום שאחרי יקראו להקמת ועדת חקירה על תיק זדורוב, יבקשו את ראשם של השוטרים והפרקליטים והארץ תרעש. "בית הדין של פייסבוק" יקבל את הגושפנקה להמשך המאבק כנגד המערכת ואמון הציבור בבתי המשפט, בפרקליטות ובמשטרה יירדו לתהום שלא הכרנו. ומה על "משפטי השדה"? הם ימשיכו במלוא עוזם ויעברו לקורבנות הבאים.
התרעות פיקוד העורף