1 מבחינה ספורטיבית, מדליית הזהב של ארטיום דולגופיאט היא גולת הכותרת של הישגי המשלחת הישראלית באולימפיאדה. אבל בעיניי, ההישג המרשים והחשוב ביותר הוא המדליה שבה זכתה נבחרת הג'ודו. ההישג של היחידה הלוחמת הזו, המייצגת פסיפס רחב ומייצג של עם ישראל, הוא הישג לאומי שמשמעויותיו חורגות מהמקום והרגע.

האיפונים והוואזרים של הג'ודאים שלנו הם פליק פלאק גדול לדימויו בן 2,000 השנים של היהודי הגלותי, הרופס וחסר האונים. כך שמבחינתי המדליה הקבוצתית הזאת עומדת בשורה אחת עם מטס חיל האוויר באושוויץ. המטס העביר את המסר שלא ניתן להוליך יותר את העם היהודי חסר הישע כצאן לטבח. ניצחון נבחרת הג'ודו מסמל את השלמת המטמורפוזה שעבר עם כפוף שכם וחלוש, המהלך מהוסס ומפוחד בשולי ההיסטוריה, רק לא לעורר את חמתם של מארחיו. רק לפתותם שיואילו לאפשר לו להסתופף בצִלם כשק חבטות נוח ולא מאיים לפורקן לתסכוליהם הלאומיים והאישיים.

מה שמייחד את המדליה הקבוצתית בג'ודו הוא עומקה ורוחבה. לא עוד יחיד המניף את דגלנו מול האומות, אלא ענף לחימה שלם שבו ישראל הקטנה מציגה לעולם עוצמה מקובצת רחבת יריעה, כשלצדנו אומות גדולות בעלות מסורת ספורטיבית דוגמת צרפת, יפן וגרמניה, שעמדו איתנו על דוכן המנצחים, או איטליה, ברזיל ומעל כולן מעצמת־העל רוסיה, שהבסנו 1-4 בקרב המכריע על המדליה.

לפי היכולת שגילתה ישראל בתחרות, היא יכלה גם לזכות במדליית הזהב. שהרי הפסדנו רק לאלופה צרפת 4-3 לאחר שהובלנו 1-3 בקרב שהוכרע בקושי רב.

הניצחון הקבוצתי בג'ודו מהווה הגשמת חזון למקס נורדאו, שיצר זיקה בין תחייתו הלאומית של העם לבין שיקומו הגופני של הפרט. נורדאו תיאר את יהודי תקופתו: "הננסים העלובים של הגטו... מחוסרי האונים, הרזים והצנומים, הגונחים ומשתעלים". בעיני נורדאו, "להיות ציוני פירושו קודם כל ויותר מכל להיות לוחם".

וזוהי רק ההתחלה. חזון יהדות השרירים שאותו הציג נורדאו ב־1898 בקונגרס הציוני השני בבאזל תודלק באולימפיאדת טוקיו 2020, שהעבירה את הלפיד לנוער הישראלי: הטובות והטובים לג'ודו, להתעמלות, לטאקוונדו ולענפים ייחודיים נוספים, כי אנחנו כבר לא שיילוק של שייקספיר ב"הסוחר מוונציה". אנחנו עכשיו אריה בעל גוף, היהודי החדש שעליו כתב ואליו ערג חיים נחמן ביאליק.

נבחרת ישראל בג'ודו חוגגת את הזכייה במדלית הארד (צילום: Robert Hanashiro-USA TODAY Sports,via Reuters)
נבחרת ישראל בג'ודו חוגגת את הזכייה במדלית הארד (צילום: Robert Hanashiro-USA TODAY Sports,via Reuters)

2 צר לי מאוד על כישלונה של נבחרת הבייסבול שלנו, שפעמיים הפסידה על חודה של נקודה. אודה ואתוודה כי המדליה שלה ייחלתי יותר מכל הייתה דווקא המדליה בבייסבול, בגלל סיבות שהן הרבה מעבר לספורט.  

אני יודע שרבים רואים בנבחרת הבייסבול תופעה מלאכותית. ראייה טבעית, אבל לא מוצדקת. להבדיל מחמישיות כדורסל אמריקאיות שזיקתן לישראל היא שמכבי תל אביב או הפועל ירושלים הציעו להן חוזים טובים יותר מקבוצות אירופיות אחרות, כאן מדובר בספורטאים שחגגו בר מצווה, המציינים את יציאת מצרים ואומרים בחגים "לשנה הבאה בירושלים". הם ביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית כדי לייצג את המדינה וצעדו בעיניים דומעות בטקס הפתיחה.

המדליה המיוחלת יכלה להלהיב צעירים שישראל כמהה להם, והם אליה. זה לא קרה. לא זכינו במדליה. נקווה שנמצא דרכים אחרות להביא אלינו את צעירי התפוצות. פרויקט שייבנה בקפדנות ויציע חבילות קליטה, תעסוקה ודיור לצעירים, ימשוך רבים וייתן תנופה מחודשת למשק הישראלי.

3 לצד הלחימה ופיתוח הגוף, גם הצלחתנו בחקלאות עמדה תמיד בסתירה לדימוי הלאומי היהודי. עד כדי כך עמוק היה אי־האמון במסוגלותם של היהודים לעבוד בחקלאות, שכל הניסיונות של פרנסי יפו לשכנע את הנדבן משה מונטיפיורי לרכוש אדמות כדי להקים יישוב חקלאי עלו בתוהו. מונטיפיורי היה משוכנע שיהודים לעולם לא יסכימו לעבוד בחקלאות. לבסוף, כאשר קנו אדמה מכספם ונטעו בה את הפרדס היהודי הראשון, עוברי אורח ערבים השתאו למראה הפלא: יהודים נוטעים פרדס במו ידיהם.

העובדה שישראל הפכה למעצמת טכנולוגיה חקלאית עולמית היא עוד ביטוי לבריאת היהודי החדש שהתחבר מחדש לאדמתו. לכן צריך לחשוב פעמיים לפני שבלהט הרצון הלגיטימי להוזיל את מחירי התוצרת החקלאית, נטביע את התינוק שהצמחנו בדי עמל. שהרי החקלאות היא לא רק עוד ענף כלכלי, אלא עמוד תווך לביצור עתידו של הקיום הלאומי החדש שאנו מבססים כאן בארץ האבות.

עוד בזמן הגל הראשון של הקורונה נאמר בטור זה כי ישראל חייבת לצמצם את התלות מבחוץ במזון מן הצומח. אי אפשר להתעלם מכך שאנו חיים במדינה שגבולותיה עלולים להיסגר לתקופה לא קצרה, לא רק בשל הקורונה, אלא גם בשל איומי טילים על שדות התעופה. אנו צריכים לחתור להגדלת ענף החקלאות ולניצול נכון יותר של משאבי הקרקע של המדינה.

חקלאות בדרום (צילום: מירי צחי)
חקלאות בדרום (צילום: מירי צחי)


על רקע זה יש מקום לחשיבה לא שבלונית נוספת כיצד מוזילים את מחירי המזון. בשלב ראשון ניתן להכניס למשוואה שני מרכיבים. האחד מתחבר לאמירתו של מנכ"ל מקורות, אלי כהן, כי ניתן להוזיל את מחירי המים ב־10% וכי ישראל שופכת כל שנה לים תכולת מתקן התפלה וחצי, שיכולה לשמש לחקלאות ולהוזיל את מחיר התוצרת. זה לא מקרי שבטורקיה מחירי הירקות והפירות נמוכים כל כך, כאשר המדינה מספקת שם לחקלאים מים בחינם.

המרכיב השני הוא חלוקת נחלות ומשבצות חקלאיות ליוצאי צבא מעוטי יכולת כלכלית שירצו לעסוק בחקלאות בנגב ובאדמות מדינה בשטחי C ביהודה ושומרון, ובכך ימנעו השתלטות בלתי חוקית על האדמות מצד אחד, ויגדילו את היצע המזון הטבעי מצד שני.

4 אין ביטחון כי רומן זדורוב לא רצח את תאיר ראדה. אי אפשר להתעלם מכך שפרקליטים רבים ושופטים בכל הערכאות השתכנעו ועדיין משוכנעים כי הוא הרוצח. גם שופטי העליון - יורם דנציגר, שבדעת מיעוט ביקש לזכותו מחמת הספק, ומ"מ נשיא העליון חנן מלצר, שהחליט על משפט חוזר - אינם משוכנעים שהוא לא הרוצח.

אבל מפסיקתו של מלצר ברור שיש היתכנות לא מבוטלת לכך שזדורוב חף מפשע. בארה"ב אי אפשר להרשיע ברצח אלא אם כן קיבלו המושבעים החלטה פה אחד להרשיעו. מספיק מושבע אחד שיש לו ספק סביר כדי למנוע הרשעה. על פי שיטת המשפט הנהוגה אצלנו, זדורוב המשיך לרצות עונש מאסר עולם אף שדנציגר, אחד משלושת השופטים במשפטו, לא השתכנע שאשמתו הוכחה מעבר לספק סביר.

כעת החליט מלצר לקיים משפט חוזר על סמך ראיה חדשה, שלכאורה לא עולה בקנה אחד עם הרשעה, דבר המגביר את ההסתברות לזיכוי. במצב זה, כל יום שבו זדורוב ממשיך לשבת בכלא הוא עוול הזועק לשמיים. היה צריך לשחרר אותו למחרת ההחלטה של מלצר.

רומן זדורוב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
רומן זדורוב (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


כי במצב הנוכחי, אם יזוכה במשפט החוזר, כל יום מעבר ל־15 השנים שכבר ישב בכלא, אמור להיחשב בדיעבד כמעצר לא סביר ולא מידתי, הגובל בהתעמרות הנתפסת בעיני רבים כלא עניינית. בפרקליטות שכחו, לדאבון הלב, את מידת הרחמים ואת אמרתו של הרמב"ם, המעדיפה שחרור מאה אשמים על שלילת חירותו של חף מפשע אחד.

מי אשם בפשע רציחתה של תאיר לא נדע כנראה לעולם. אבל הפרקליטות לא תנוקה בנקל מעוון המשך ישיבתו בכלא של זדורוב, אם יזוכה במשפט החוזר.