נראה שהמפלה באפגניסטן תיצרב לא רק בתודעה האמריקאית, אלא גם בתודעה העולמית. התמונות הקשות מהשטח הזכירו לרבים את התמונות מנפילת בירת דרום וייטנאם, סייגון, בשנות ה־70 או את המתקפה הקטלנית על הקונסוליה האמריקאית בלוב, שם נהרג הקונסול הכללי, או את כישלון שחרור בני הערובה האמריקאים בטהרן.

יריות בשדה התעופה בקאבול בעוד המונים מנסים להימלט מאפגניסטן (צילום: רויטרס)

אקדים ואומר שארצות הברית היא מעצמה חזקה, ואין ספק בלבי שהיא תתגבר על הטראומה ועל הביקורת הנוקבת הנשמעת כיום נגד נשיאה ביידן. מה שיישאר חרות בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי הוא מה שנקרא “פשלת אפגניסטן”. פשלה זו הדליקה נורות אדומות אצל רבים, כולל אצלנו, ואין מנוס מהפקת לקחים. והם רבים. מדינות כבר החלו ללמוד ולהעריך את מצבן מול אמריקה המשתנה. טוב שעושים זאת מוקדם ולא מאוחר.

בנאומו לאומה, הנשיא ביידן הטיל את האשם על האפגנים והצדיק את החלטתו לנטוש. אבל לא כאן הבעיה. הבעיה היא שכאשר אין למדינה התומכת אינטרס להמשיך את תמיכתה במדינה השנייה, היא נוטשת אותה ביודעין, גם אם מדובר במעצמה שנוטשת. מחויבותה של מעצמה שונה משל כל מדינה אחרת. זכותה המלאה של אמריקה להחליט לעזוב את אפגניסטן. אבל מאחר שהיא ישבה 20 שנה באפגניסטן וידעה היטב מה עלול לקרות כאשר היא תעזוב, היא לא הייתה צריכה לנטוש לפני הזמן ולהשאיר את העם האפגני כטרף לכוחות הרשע של הטליבאן.

אמריקה יכלה לעזוב בהדרגתיות ולבנות כוח מקומי שיגן על העם. כשמעצמה כמו ארצות הברית נוטשת מדינה ענייה ומוכת צרות, זה לא נראה טוב וגם לא נשמע טוב. לכן עיקר הביקורת הוא על המפלה האמריקאית, ואף מילה על האפגנים שסירבו להילחם עבור ארצם.

מכאן העיקרון המשמעותי שישראל מיישמת מאז הקמתה, והוא: להישען על מעצמה זה טוב, אבל להישען על עצמך זה הרבה יותר טוב. מעולם לא ביקשנו שאמריקה תילחם במקומנו או שחיילים אמריקאים ייפלו במלחמותינו. אבל יש עוד לקח, והוא המלחמה בטרור. קיים הבדל בין הימצאות מעצמה במדינה אחרת כדי לסייע בשלטון או לעזור לה להשתקם ובין שהייה המגלמת בתוכה מאבק בטרור ומניעת יצואו לאזורים אחרים ואף מיגורו. המודיעין האמריקאי ידע שהאפגנים לא מסוגלים לעמוד במשימת המאבק נגד הטרור הטליבאני. הכישלון המודיעיני האמריקאי צורם לעין כי אמריקה ישבה כאמור 20 שנה באפגניסטן ואמורה לדעת כל מה שקורה במדינה.

ייקח לארצות הברית קצת זמן להתאושש מהפגיעה הקשה בתדמיתה, אבל היא כן תשתקם. ובאשר לחלקה הקטנה שלנו במזרח התיכון, יש לפעול במקביל בשני מישורים. הראשון, חיזוק הקשר עם ממשל ביידן והגברת האינטרסים המשותפים. השני, יצירת מסגרת אזורית שתכלול מדינות שעמן לישראל יש קשרים דיפלומטיים, בהן מרוקו, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות ובחריין. זו תהיה מסגרת לתיאומים אסטרטגיים, לפגישות תקופתיות ולהידוק הקשר. מסגרת כזו תהווה משענת לכל אחת מהמדינות המוזכרות ליום סגריר פוליטי.