האם הנטישה האמריקאית את אפגניסטן מלמדת אותנו משהו על עתיד יחסינו עם ארצות הברית? לכאורה, אין שום אנלוגיה בין המקרה הישראלי למקרה האפגני. שם, הצבא נסמך על כוחות אמריקאיים, ובשעת מבחן התפוגג כלא היה. לנו יש את צה"ל, המוסד, השב"כ, ואלה רשמו לאורך השנים הישגים מפוארים שהדהימו את העולם כולו.

ואכן, ישראל מהווה נכס אסטרטגי עבור ארצות הברית: אי של יציבות וקדמה בחלק עולם בעייתי. אם אלה פני הדברים, מדוע ההחלטה האמריקאית לנטוש את אפגניסטן צריכה להטריד אותנו? המענה מצוי בשיקולי הנטישה. ארצות הברית קיבלה החלטה שמבוססת על שקלול קר של אינטרסים. המונח "אינטרס" שב ומופיע חמש פעמים בנאום הנטישה של הנשיא ביידן, שגם ביטא בדבריו את טבעם המשתנה של אינטרסים: לארצות הברית אין עניין להוסיף ולבזבז משאבים באפגניסטן, מאחר שממתינים לה ברחבי העולם אינטרסים אחרים.

חשבון האינטרסים משמש היטב את מבקריה הקשים של ישראל בארצות הברית. פרופ' סטפן וולט מהרווארד, למשל, פרסם לאחרונה מאמר שכותרתו: "הגיעה העת לסיים את היחסים המיוחדים עם ישראל". הוא מבסס את טענותיו באמצעות נימוקים הלקוחים מעולמות שקלול האינטרסים.

לאושרה של ישראל, יחסיה המיוחדים עם ארצות הברית אינם תלויים אך ורק בחשבון קר של אינטרסים, אלא מושתתים על ערכים משותפים: חירות, דמוקרטיה, זכויות אדם, ונוכחותה בארצות הברית של קהילה יהודית משגשגת. לקח הנטישה של אפגניסטן מחייב לבחון אם אנו משמרים ביחסינו עם ארצות הברית את אותם יסודות שאינם תלויים בחולות נודדים של אינטרסים משתנים.

לוחם טליבאן בגאזני, אפגניסטן (צילום:  REUTERS/Stringer)לוחם טליבאן בגאזני, אפגניסטן (צילום: REUTERS/Stringer)


בחינה כזו תחשוף עד מהרה את הסדקים שהולכים ומעמיקים בשני מוקדים מרכזיים: הראשון הוא הערכים המשותפים והתמיכה הדו־מפלגתית: התחושה העמוקה של שותפות גורל וזהות ערכית בין ישראל וארצות הברית מצאה ביטוי בולט בתמיכה הדו־מפלגתית לה זכתה ישראל. אך בשנים האחרונות שבהן ישראל הצטיירה כמי שמעדיפה את המפלגה הרפובליקנית, הלכה והתעצמה הביקורת, בייחוד במחנה הדמוקרטי, ונטען כי ישראל נוטשת את ערכיה הליברליים.

המוקד השני הוא הסולידריות עם יהדות ארצות הברית: תמיכת יהדות אמריקה ניצבת זה שנים ביסוד מעמדה של ישראל בארצות הברית. אך כיום יהודים רבים אינם חשים גאווה להיות מזוהים עם ישראל. עידן נתניהו נטע תחושה בלבם של תומכי המפלגה הדמוקרטית היהודים (70% מכלל יהודי ארצות הברית) שישראל ויתרה עליהם, כי אינם שלמים עם התנהלותה.

החוט המקשר בין התחלואות השונות שמאיימות על תשתית היחסים המיוחדים עם ארצות הברית נעוץ בסכסוך הישראלי־פלסטיני: המשך הכיבוש והשליטה על עם אחר נטול זכויות. מציאות זו היא שסודקת את הערכים המשותפים, את היכולת לשמר את התמיכה הדו־מפלגתית והסולידריות בין ישראל ויהדות אמריקה. אלא שישראל אינה מצטיירת כמי שמוטרדת מהמשך היותה אומה כובשת, ולא בכדי מחלחלת אווירה אנטי־ישראלית אל מוקדי העוצמה וההשפעה בארצות הברית.

מגמה מדאיגה זו חייבת לעמוד לנגד עיניו של ראש הממשלה בנט בביקורו הקרוב בוושינגטון. היחסים המיוחדים עם ארצות הברית הם הנכס האסטרטגי היקר ביותר שלנו. נכס זה מותנה בתמיכת יהדות אמריקה ובטיפוח הערכים המשותפים שעמידים בפני שיקולי אינטרס חולפים. השינוי ברטוריקה של הממשלה החדשה הוא מבורך, אך אין בו די. אסור שנשגה באשליות: המשך הכיבוש מרעיל את יחסינו עם יהדות ארצות הברית ומאיים על יחסינו המיוחדים עם ארצות הברית.

הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ולשעבר מנכ"ל משרד החוץ