אולם לצד הסיפור הגדול של המיליארדים לפנסיות, יש סיפור "קטן", של כבשת הרש, שכמעט לא זכה לתשומת לב. זהו סיפורם של הבנים בשירות החובה, שהחוק היה אמור סוף־סוף לקצר את שירותם ולהעמידו על שנתיים וחצי "בלבד".
הקיצור הדל הזה נגזל מהם, והשירות המופרז של הבנים בהיקף של שנתיים ושמונה חודשים יעמוד בעינו. עניין זה עבר בקלות, כמעט בלי משים. לשבחו של השר לביטחון הפנים עמר בר־לב, ייאמר שהתנגד, אך היה זה קול בודד, קורא במדבר.
ובאמת, מה הבעיה להעמיס על הדור הצעיר עוד חודשיים של שירות כמעט חינם למדינה? ובכן, מעבר לעובדה שמדובר בצעירים - רבים מהם בני משפחות דלות הכנסה הנקראים לסבסד צבא הרחוק מלהיות עני ודל משאבים - מסתתר סיפור בדבר תקציבו האמיתי של צה"ל, וגם סיפור על השימוש לרעה בכוחה המופרז של מערכת הביטחון, ועל עושק הצעירים הנושאים בעול.
השווי הכלכלי של השירות של עשרות אלפי צעירים בשירות חובה הוא מאות מיליוני שקלים לשנה ואולי יותר מזה. סכום זה איננו כלול בתקציב הרשמי של צה"ל, אבל זוהי תוספת ממשית ומשמעותית, הניתנת לצבא ומגדילה את תקציב הביטחון, גם אם הדבר לא רשום בספרים.
למעשה, הגענו למצב שבו בשנת 2019 רק כמחצית מבני המחזור התגייסו לצה"ל, ונתון זה כנראה איננו כולל את אלה שהשתחררו מהשירות זמן לא רב לאחר גיוסם, מבלי שהשלימו תקופת שירות מלאה.
העובדה שרבים משתחררים מהשירות (בין משום שתורתם אומנותם, בין משום שמדובר בבנות דתיות הפטורות משירות, בין שהם בני מיעוטים שרובם פטורים מהשירות, ובין שמסיבות אחרות), מהווה סיבה לאחרים לנסות להשתחרר.
במקביל אנו עדים לאי־צדק ולעיוות חריף הנעוץ בכך שמחצית האוכלוסייה נושאת בנטל ובתשלום המס הכבד הכרוך בשירות הצבאי, ואילו המחצית השנייה - פטורה.
ואם לא די בכך, הצבא מנצל את התנאים שנוצרו ומציב בפני רבים מהבנות והבנים המתגייסים את הברירה הבאה: אם רצונכם בתפקיד המועדף עליכם, אתם נדרשים לשרת תקופה נוספת (או לעבור קורס קדם־צבאי) בתנאי שירות חובה. אם לא תסכימו לכך, יוטל עליכם תפקיד שאיננו לרוחכם. בדרך זו מאריך הצבא בפועל, לגבי מתגייסים רבים, את משך שירות החובה, הארוך ממילא.
תופעה שלילית אחרת הכרוכה במצב הנוכחי היא שהשירות הוא זול לצבא, המשלם שכר מגוחך עבור שירות החובה, אלמנט התורם לבזבוז כוח אדם בצה"ל. אולם מה שזול לצבא יקר מאוד לחיילים, ויקר גם למדינה.
החיילים בשירות החובה מפסידים את השכר שיכלו להרוויח בעבודה אחרת, את אפשרות הלימודים, ואת אפשרות ההתקדמות בעבודה או במקצוע. המדינה מפסידה את התפוקה שהיו חיילים אלה מפיקים בתחום אחר ואת המסים שניתן היה לגבות מהם.
כדאי גם להזכיר: מיום קום המדינה ועד למלחמת ששת הימים, כלומר במשך קרוב ל־20 שנה, היה שירות החובה של בנים שנתיים וחצי (ובמשך חלק מהתקופה, אפילו שנתיים בלבד).
הניצחון בששת הימים הקנה לצבא בהינף יד את האפשרות להגדיל את השירות "באופן זמני" לשלוש שנים. מאז היה לנו שלום עם מצרים ושלום עם ירדן - כל אחד מהאירועים הללו חייב לכאורה קיצור של שירות החובה. אולם הדבר לא אירע.
היה צורך להמתין עוד עשרות שנים עד שהוחלט לחזור למצב הקודם, וגם זה לא בבת אחת, אלא בהדרגה. תחילה הופחתו ארבעה חודשים בלבד מהתקופה המופרזת של שלוש שנים. כעת, כאשר הגיע הרגע לקיצור החודשיים הנוספים, נזעק הצבא והודיע שלא יוותר על כבשת הרש.
הפער בין הקלות שבה ניתן היה להאריך את שירות החובה לבין המאבק הסיזיפי, הנמשך עשרות שנים, לקצר ולו במעט את השירות המופרז - צורם ומצביע על חולשת החברה האזרחית בישראל.
ולבסוף, צריך לשאול את שר הביטחון, החותר לראשות הממשלה, אם ניצחון פירוס שזכה בו שווה את הנזק. האם צודק ומוצדק להאריך את שירות החובה לבנים מעבר לשנתיים וחצי, גם אם יש כוח פוליטי לעשות זאת. ראש ממשלה אמור לדאוג לא רק למשרתי הקבע. הוא גם ראש הממשלה של חיילי החובה, של הכלכלה, של החברה ושל מערכת הבריאות. כדאי לחשוב גם עליהם.
התרעות פיקוד העורף