ארבעה שרות ושרים, שניים מסיעת מרצ ושניים מסיעת העבודה, אינם אוהבים את פרק הרגולציה בחוק ההסדרים במשק המדינה. אני יכול להבין אותם. גם אני לא אוהב פרק זה. גם לי הרעיון להקים רשות רגולטורית מרכזית שתפקח על כל הרשויות הרגולטוריות האחרות נראתה בעבר כמיותרת ומכבידה. אבל הצעת חוק זו לשינוי פני הרגולציה בישראל לא נעשית מתוך אהבה, היא נעשית מכוח ההכרח, ואנו למודי ניסיון של עשרות שנים.
במשך 30 השנים האחרונות צומחת הרגולציה בישראל ללא מעצור. היא לא בדיוק מגינה על הציבור בפני דורסנות המגזר העסקי, היא לאמיתו של דבר משיגה את ההפך. היא חונקת את המגזר העסקי ולא לתועלת הציבור, אלא תוך גרימת נזק לכלכלת המדינה ולציבור בישראל בכללו.
באוקטובר 2014 העבירה ממשלת ישראל החלטה מרכזית וחשובה - החלטה 2118. ייעודה היה צמצום נטל הרגולציה בישראל.
על פי החלטה זו, כל רשות רגולטורית הייתה אמורה להוריד את נטל הרגולציה על פי שיקול דעתה ב־5% מדי שנה במהלך תקופה של חמש שנים, הווה אומר עד סוף 2019 היה נטל הרגולציה בישראל אמור לרדת ברמה של 25%. אם היינו עומדים ביעד זה הייתה כלכלת ישראל מתפתחת עוד שני שלבים קדימה, והיו לנו יותר משאבים גם למטרות ביטחון וגם למטרות חברתיות. היינו מייצרים יותר מקומות עבודה, והמגזר העסקי יכול היה להתפתח יותר ולתועלת המדינה כולה. אבל זה לא קרה.
המניע בישראל ליצירת רגולציה נוספת הוא כוח חזק, בלתי מרוסן, הפרוש על פני רבדים רבים של רשויות המדינה. רשות רגולטורית הפועלת מכוח סמכויות המוענקות לה בחוק היא בעצם הרשות הסטטוטורית. היא רשאית ליזום רגולציה ועוד רגולציה, והכל בטענה שהיא מגינה על אינטרס ציבורי, אבל זה לא נעשה בשיקול דעת ובאיזון נכון של אינטרסים והבנת פעילות המגזר העסקי.
אם רשות סטטוטורית לא תהיה מרוסנת, עם השנים אנו נהיה עדים למפלצות רגולטוריות הגדלות אט־אט. שכבת רגולציה על עוד שכבת רגולציה. מאחורי זה כמו ישנה חשיבה שהצרכן הוא אינפנטיל חסר דעת, תינוק בן יומו שצריך להגן עליו על כל צעד וצעד שהוא עושה בפעילותו הצרכנית. רשויות רגולטוריות שואפות לגדול ולהתרחב. לבקש עוד תוספת כוח אדם, ולייצר עוד רגולציה לא על שום שהנשים והגברים המאיישים רשויות רגולטוריות אלו הם בעלי כוונה רעה, אלא על שום שבמהלך השנים הם מאבדים את כוח השיפוט ואת כוח החשיבה המאוזנת, מעין דפורמציה פרופסיונלית. הם מתחילים לראות את פעילות המשק דרך המשקפיים המאוד צרים של תחום עבודתם המוגדר. קל להם מאוד ליזום עוד שכבה רגולטורית ולשכנע את השרים שלהם הם כפופים עד כמה זה צודק. ובהרבה מקרים, השרים עצמם יוזמים רגולציה מחודשת בניגוד להחלטת ממשלה, על שום שלדעתם זה יכול להיחשב להם כהישג פוליטי כזה או אחר.
המאבק הוא לא נגד קיומה של רגולציה, המאבק הוא נגד התפתחות של עודף רגולציה. על פי ארגון ה־OECD, מחיר הרגולציה בישראל הוא לא פחות מ־75 מיליארד שקלים בשנה. גם אם הם הגזימו, והמחיר הוא רק 50 מיליארד שקלים בשנה, האם אלה שמוכנים לתמוך בהמשך פריחתה של הרגולציה בישראל מבינים את המשמעויות האמיתיות של מחיר זה?
לאחר שהתקבלה החלטת הממשלה 2118, שהייתה החלטה טובה, שקולה ומאוזנת, שגם אפשרה לרשויות רגולטוריות להפחית רגולציה באופן סלקטיבי, יזמו שרי ממשלה לא פחות מעוד 20 חוקים בעלי אופי רגולטורי, וחברי הכנסת יזמו עוד 20 הצעות חוק פרטיות בעלי אופי רגולטורי.
יש כאלה הרואים את תמונת המצב בצורה דוגמטית ושגויה, כאילו יש פה מאבק בין הציבור לבין המגזר העסקי, ולפעמים מנופפים בשמות של חברות גדולות שיצרו רווח גדול. אבל המגזר העסקי בישראל אינו מורכב מחברות גדולות, אלא בעיקר מחברות בינוניות וקטנות. גם הגדולות, גם הבינוניות וגם הקטנות תורמות תרומה מכרעת ליצירת מקומות עבודה בישראל, לגידול בתוצר ולהרחבת משאבי המדינה.
אסור להתמסר לחשיבה דוגמטית המנופפת בדגלים עקרוניים. בהרבה מקרים משיג הדגל האידיאולוגי ההפך ממה שאנחנו רוצים להשיג בעולם המציאותי. מי שהתנסה במציאות הרגולטורית בישראל לא יתקשה להבין שישראל לעולם לא תוכל למצות את יכולותיה האמיתיות בתחום הכלכלי אם לא נדע לרסן את צמיחתה המתמדת של הרגולציה. מי שדואג באמת לחברה טובה יותר - מוטב שיכוון את מרצו לא אל המגזר העסקי, אלא למגזר הציבורי, על מנת שיחס המגזר הציבורי לתושבי המדינה ולאזרחיה יהיה מנומס יותר, יעיל יותר, רגולטורי פחות ובירוקרטי פחות.