המחסור החמור בעובדים במקצועות ההייטק מביא עמו פתרונות בעייתיים מאוד כדוגמת העברת מרכזי מחקר ופיתוח של חברות ישראליות לחו”ל, או “יבוא” עובדי הייטק מחו”ל. כך, במקום שהמשק הישראלי יהיה זה שייהנה מהביקוש ההולך וגובר לעובדות ולעובדים בתעשיית ההייטק, אנחנו שומטים את הקרקע התעסוקתית מתחת לרגלינו באמצעות העברת משרות לחו”ל, או הבאתם לארץ של עובדים זרים, בענף שישראלים יכולים ורוצים לעבוד בו.
אחת הטענות המרכזיות של אלו המבקשים להעביר משרות לחו”ל או לכוח אדם זר, היא זמן ההכשרה הארוך לעובד הייטק באקדמיה הישראלית. אבל לצד האקדמיה שבה ההכשרות אכן ארוכות, קיים מסלול נוסף דינמי יותר, אשר מאפשר הכשרות מהירות ומותאמות לצורך, וששימת הדגש עליו תסייע למצוא פתרונות ישראליים למחסור בכוח אדם בהייטק. המכללות הטכנולוגיות בישראל, שהינן מכללות ציבוריות, מציעות מגוון רחב של מקצועות שיכולים לשמש בתעשיית ההייטק – הנדסאי תוכנה, מומחי אבטחת מידע, מנהלי רשתות, מפתחי ובודקי תוכנה ועוד מקצועות רבים שנמצאים היום בשיא הביקוש בישראל וניתנים לרכישה, לא בהליך אקדמי ארוך של שלוש־ארבע שנים, אלא בתוכנית לימודים מקיפה אך ממוקדת יישום בטווח של שנה עד שנתיים.
כל מה שצריך כדי למלא את המחסור בעובדי הייטק ישראלים זו הבנה של המדינה שההשקעה בלימודים טכנולוגיים ממוקדים, אך בעלי יכולת אדפטציה לדינמיות בתחום ההייטק, היא אולי ההשקעה החשובה ביותר לעתידנו התעסוקתי. עובדות ועובדים רבים עם כישורים תעסוקתיים שבגילים מאוחרים מחליטים לערוך שינוי מקצועי, או שהוזזו ממקום תעסוקתם, הם פוטנציאל ענק להסבה מקצועית נדרשת. אותם עובדים לא יתחילו בגילי 40 ואף 50 בלימודים אקדמיים ארוכים, אבל הם כן מבקשים לרכוש מקצועות שיבטיחו את עתידם, ולשם כך על המדינה לפעול כדי לסייע להם ללמוד את אותם מקצועות ולממן את מחייתם. מדובר באנשים מבוגרים, רבים מהם בעלי משפחות, שאינם יכולים להרשות לעצמם למלצר או לחיות על חשבון הוריהם. ברגע שהעדיפות הזו תינתן, נגלה שהמחסור בעובדי הייטק הוא דבר שניתן למצוא לו מענה כאן ולא מעבר לים.
בשעה שהמדינה פועלת כדי להעלות את גיל הפנסיה לנשים ואל מול עולם תעסוקתי משתנה, עלינו לחשוב על פתרונות לא רק לדור העתיד, אלא גם לדור ההווה. הדור שייאלץ להמשיך לעבוד יותר ממה שציפה ושמוצא את עצמו בעולם תעסוקתי משתנה, שבו ההכשרות המקצועיות והאקדמיות שלו מהעבר הן הרבה פחות אטרקטיביות משהיו כשרכש אותן.
האנשים האלו הם בעלי כישורים ויכולת למידה, אבל לעתים חסרים את הגב הכלכלי שיאפשר להם להתרכז ברכישת מקצוע. על המדינה להחליט אם ברצונה להשקיע בהם כעת, כדי לתת להם אופק תעסוקתי לשנים הבאות, או לפגוש אותם בקרוב בלשכות האבטלה. על מקבלי ההחלטות לעשות חשבון נפש: האם בלהט הדאגה לדור הצעיר, לא שכחנו את ההורים, את מי שלא עמדו בקצב השינויים ונשארו מאחור? במעט השקעה, נוכל לציידם בכישורים הנדרשים לעוד שנים של פרנסה ותועלת למשק.
הכותבת היא יו"ר פורום המכללות הטכנולוגיות, מנהלת המכללה הטכנולוגית הנדסאים באריאל