זה סיפורו של ד' (שמו המלא שמור במערכת), שהיה אמור להתחיל השבוע את שנת הלימודים בבית ספר חדש. כבר שבוע הוא מתכונן לפתיחת השנה, הוריו רכשו את כל הציוד, הוא התחדש בתיק, קלמר, הכין את החולצה עם הסמל, דאג לעטוף את כל הספרים ולהצמיד מדבקות עם השם והכיתה.

ואז, בתוך כל ההתרגשות, קיבלו הוריו הודעת וואטסאפ מהקבוצה הכיתתית שבישרה על תלמידה מאומתת שנכחה בכיתה ביום היכרות שנערך יום קודם לכן. על פי הנחיית משרד החינוך, כל תלמידי הכיתה נשלחו לבצע בדיקות קורונה (לא מהירות), ולאחר מכן פורטו הנחיות בידוד. "מאחלים לכולם בריאות מלאה ומצפים לראותכם במהרה חזרה בבית הספר", נחתמה ההודעה.

ד' עוד לא בן 12 ולכן עדיין לא התחסן, מה שאומר שהוא מחויב להיות שבעה ימים בבידוד. בעוד הוריו קוראים את ההודעה ושוקלים איך לבשר לו שלא רק שלא יתחיל את שנת הלימודים במועדה, אלא שנכונים לו עוד שבעה ימים בבית, הם הבינו דבר נוסף ומקומם לא פחות.

הם הבינו שהבידוד הזה יכול היה להימנע אם הוריה של אותה ילדה היו נוהגים באחריות. נכון, אנחנו בתקופה מאתגרת, ואין לי שום ספק שנכונים לנו עוד בידודים מעין אלו, אבל הבידוד הזה הוא נטו חוסר אחריות או חוסר אכפתיות (תבחרו אתם) של ההורים.

פתיחת שנת הלימודים בבית ספר בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)פתיחת שנת הלימודים בבית ספר בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

לטענתם, אותה ילדה הגיעה ליום היכרות בבית הספר 24 שעות לאחר שעברה בדיקה - שאת תוצאותיה החיוביות קיבלה רק לאחר המפגש. כלומר הוריה שלחו אותה לבית הספר אף על פי שידעו שהיא בסיכון לצאת חיובית.

בעקבות סיפורם של ההורים שוחחתי עם מורים ומחנכים, והם סיפרו לי שאירועים מעין אלה היו נחלת יומם לכל אורך הקורונה. מורה סיפרה על הורים ששלחו עם הילד 30 אישורי מדידת חום לכל החודש; מורה אחרת סיפרה שהורים חזרו מחו״ל ושלחו את הילד למסיבת סיום; הורים רבים החלו לקבל את ההחלטה בעצמם אם הילד מחויב בבידוד או לא, בלי שום התחשבות בהנחיות או בנהלים.

סוגיית האמון העסיקה את משרד החינוך בשבועות האחרונים, כיוון שהיכולת לפתוח את שנת הלימודים ולאפשר למידה רציפה תלויה בכך שההורים יהיו ערניים ולא ישלחו ילדים חולים לבית הספר, בפרט שהחיסון בשלב זה ניתן רק מגיל 12.

הפתרון של המשרד, שהתקבל לאחר התלבטויות רבות, הוא לחלק להורים 1.9 מיליון בדיקות אנטיגן מהירות, שאותן אספו מבתי הספר בתחילת השבוע. לערכה צורף אישור שעליו ההורים נדרשים לחתום כשהם מצהירים שביצעו את הבדיקה ושהיא יצאה שלילית.

במשרד החינוך הוסיפו כי "ההורים הם שותפים משמעותיים במאמץ הלאומי להחזרת תלמידי ישראל לבתי הספר ולגנים", והדגישו את חשיבות שיתוף הפעולה בביצוע הבדיקות הביתיות.

המקרים כמו זה בבית ספרו של ד' ואחרים מעלים את סוגיית האמון. היכולת שלנו לחיות כחברה תלויה ביכולת של הפרטים לבטוח זה בזה. ללא היכולת לבטוח בכך שהאדם שהולך מולי ברחוב לא ישלוף סכין וירצח אותי, או שרכב ידרוס אותי במעבר חציה, לא נוכל להתקיים כחברה. סוגיית האמון הופכת להיות אקוטית עם הקורונה. ללא אמון לא נוכל למגר את המגיפה, או אפילו לחיות לצדה.

כשכולם מרמים
הבעיה המשמעותית היא שבשלב זה אין דרך לאכוף את הבדיקות על ההורים, לאחר שהממשלה החליטה כי התקנות לא יכללו חובה להצגת אישור על הבדיקה הביתית לפני כניסה למסגרות.

למנהלים, למורים ולגננות אין סמכות למנוע כניסה של ילדים לא מחוסנים שלא הציגו אישורים לבדיקות שליליות, והמשמעות היא שאנחנו צריכים לסמוך על ההורים שיעשו את הדבר הנכון. ההורים נדרשים למלא הצהרה כי ערכו בדיקה לילדיהם, ושתוצאות הבדיקה מעידות שאינם מאומתים לקורונה.

הבעיה היא שהתנהגות של רמייה אינה בהכרח מעידה על אופי האדם או תכונותיו, אלא תלויה מאוד בהקשר. מחקרים מראים שאם אני משכנע את עצמי שכל האחרים בוודאי מרמים (כולם עושים את זה) - הרבה יותר קל לי לרמות, כיוון שאני מייצר לעצמי הצדקות. אם ההורים סבורים שכל האחרים מרמים, יהיה להם הרבה יותר קל לרמות בעצמם.

ממצא נוסף ומדאיג לא פחות - רמייה והונאה הופכות הרבה יותר קלות עם הזמן, וכל עוד אינך משלם מחיר, השקר הופך לדבר שבשגרה. ברגע שאתה מתחיל לחצות קווים אדומים ולעבוד בניגוד לכללים, אתה מתרגל לזה והופך פחות רגיש להשלכות. אנשים מתחילים להתייחס לכך בסלחנות.

פתיחת שנת הלימודים בבית ספר בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)פתיחת שנת הלימודים בבית ספר בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

הפתרון היחיד להתמודדות הינו אכיפה. ללא אכיפה אין לנו שום סיכוי להתמודד עם המגיפה. בשעה שערבות הדדית הפכה מילה גסה וכל משפחה דואגת לאינטרסים שלה בלבד, אנחנו תלויים באופן טוטאלי בכך שמקבלי ההחלטות יפתחו עיניים ויבינו שללא אכיפה, הם למעשה הוציאו כסף לשווא, על חשבון משלם המסים, רק כדי לנקות את המצפון של עצמם.

בני אדם ברובם אינם יצורים תבוניים. לסמוך עליהם שיקבלו את ההחלטות בעצמם יכול להוביל לאסון. עובדה. המוני אנשים לא מחוסנים וחלק גדול מהם לא מתכוונים להתחסן. גם בקרב אלה שכן מתחסנים יש לא מעט אנשים ששמים פס על ההנחיות, נוסעים לחו״ל, מתחבקים ולא מקפידים על עטיית מסיכה.

התוכנית של משרד החינוך מתבססת על ההנחה שאנשים יעשו את הדבר הנכון, אך לא ברור על מה מבוססת ההנחה הזו. לא ניתן לסמוך על ההורים שיקבלו החלטות עבור הכלל. ראינו שהנורמה המשתרשת היא שכל אחד מקבל החלטות שמיטיבות עמו.

בישראל כבר לא ניתן לדבר על התחשבות באחר או על ערבות הדדית - אלה נחשבות למילים גסות. כבר תקופה ארוכה מי שמתחשב נתפס כפראייר או כתמים ונאיבי, ובאופן כללי, הנורמות הן שכולם עוברים על החוק ולכן זה בסדר. במצב העניינים הנוכחי הדרך היחידה להתמודד עם המגיפה הינה לבצע אכיפה ברורה.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]