בריחת אסירים מכלא אינה גזירת שמיים. אבל למען האמת, היא כמעט בלתי נמנעת. העולם מלא בסיפורי בריחה מבתי כלא שלא ניתן לברוח מהם. סיפורים שפרנסו הרבה סופרים, במאים ושחקני קולנוע, שכמו אנרי שרייר ("הפרפר") מתחו את התפר בין האפשרי לבלתי אפשרי בתחום זה.

גם המאבק לעצמאות ישראל סיפק בריחות מיתולוגיות מסמרות שיער. ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר ברח ממחנה המעצר במזרע כדי לעמוד בראש הלח"י לאחר רצח אברהם ("יאיר") שטרן. אסירי אצ"ל ולח"י, ביניהם שוב שמיר, שהוגלו לאריתריאה ונכלאו על ידי מעצמת־העל בריטניה, הצליחו פעם אחר פעם להתגבר על השמירה ולשוב ולברוח, להסתתר, לעלות על אוניות ולהגיע הביתה. ספרו של יעקב מרידור, אלוף הבריחות, "ארוכה הדרך לחרות", נקרא עד היום כספר הרפתקאות עוצר נשימה.

אלא שהבריחה מכלא גלבוע לא שייכת בשום צורה לקטגוריה הזו. מכאן התסכול העמוק ותחושת ההשפלה שבריחת ששת האסירים והעצורים גרמה לציבור הישראלי. היא לא נבעה מהבריחה כשלעצמה, כמו מתיאור מצבור התקלות שאפשר את הבריחה הזו, שמבחינת מקצועיותה אפילו לא מתקרבת לבריחות הגדולות, שחלקן הוזכרו למעלה. פשוט, החובבנות של הבורחים "תוקנה", לדאבון הלב, על ידי השאננות הישראלית האופיינית, המתמצה בביטוי החד־מילתי הנחרץ - "סמוך".

על רקע מה שמתפרסם לגבי הכלונסאות שעליהם מוצב מבנה הכלא השמור ביותר, על ההיענות התמוהה לבקשת זכריא זביידי לעבור לתא של הג'יהאד האסלאמי, על הסוהרים שרותקו לחדשות בטלוויזיה ולא שמו לב שעל מסכי הבקרה שודרה הבריחה בשידור חי ממצלמות האבטחה; על הסוהרת שישנה שנת ישרים בעמדת התצפית - קשה שלא להיזכר במדינה הבדיונית בקצה המזרחי של אגן הים התיכון. מדינה שהלחות והמסים גבוהים בה במיוחד, שבה הקים שבט הפרטאצ'ים את מדינת פרטאצ'יה עילית. אפילו אפרים קישון, שיצר את פרטאצ'יה, לא היה מעלה בדמיונו כזו שלומיאליות. כי הרי גם ספרות הומוריסטית כמו של קישון מוגבלת לתסריטים סבירים.

כוחות צה''ל במצוד אחר האסירים ביו''ש (צילום: דובר צה''ל)כוחות צה''ל במצוד אחר האסירים ביו''ש (צילום: דובר צה''ל)

מחפשים קורבן

עם זאת, חרף מה שנאמר עד כאן, אין מקום לתגובות המתלהמות חסרות הפרופורציה, לפסטיבל ההלקאה ובעיקר לציד המכשפות והקריאות לעריפת ראשים כשמצב החירום בעיצומו. אילו קישון עוד היה איתנו, הוא היה בוודאי בורא מדינת אחות דמיונית לפרטאצ'יה עילית, ושמה לינצ'ומניה תחתית. וכדי למרק את החטאים ללא כל שיהוי מיותר, מחפשים במקומותינו דמות שתוכל להתקבל כקורבן הולם. ואם אפשר למצוא מישהו שאפשר לגמור עמו, על הדרך, חשבון נוסף – מה טוב.

הקריאה הטבעית הראשונה להסקת מסקנות הופנתה למחרת הבריחה על ידי האופוזיציה למי שנושא באחריות הציבורית על פי הדין והנוהג, הלא הוא השר הממונה. אבל הקריאה לשר לביטחון הפנים עמר בר־לב להניח את המפתחות לא זכתה להד והתפוגגה כמעט מיד. מפתה מאוד לטעון שהתקשורת לא הדהדה את הדרישה להתפטרותו מסיבות של השתייכות פוליטית. אך נראה לי שהפעם זה לא היה הגורם היחידי. כבודה של האחריות הפורמלית במקומה מונח, אך יש גם שכל ישר.

השר נכנס לתפקידו לפני כשלושה חודשים. אז נכון שביפן, אולי, היה מצופה ממנו שיבצע חרקירי בתוקף אחריותו המיניסטריאלית, גם למחרת הכניסה למשמרת שלו. אבל ישראל איננה יפן. במקומותינו, תגובת השר הישרה והלא מתפתלת: "ב־13 שבועות לא הספקתי להגיע לנושא" - מורידה אותו בנקל מעמוד התלייה, והוא יכול להצטרף שמח וטוב לב אל האוחזים בחבל התלייה וממשיכים לחפש שה לעולה.

בראש השב"ס עומדת אישה, רב־גונדר קטי פרי, שצמחה בשירות ומילאה בו תפקידים בכירים. כך שגם אם היא נתמנתה לתפקיד נציבת השב"ס לפני כשמונה חודשים בלבד, היא מכירה היטב את הארגון ולכן קל ליצור זיהוי בינה לבין השב"ס לטוב או לרע, ובמקרה שעל הפרק - לרע.

הפרדוקס הוא שהנציבה דווקא פעלה מיום כניסתה לתפקיד באופן מיידי לחיזוק ההיערכות מול בריחות. למען האמת, היא הייתה אמורה, יחד עם השר, להודיע למחרת ראש השנה על הסכמה עם האוצר להקצאת 10 מיליון שקל לטובת אמצעים טכנלוגיים חדישים, שהתקנתם קרוב לוודאי הייתה מונעת את הבריחה. לחוסר מזלה, הבריחה לא נמנעה, אבל אם העובדות מדויקות, אין לנציבה כל סיבה לחשוש. שהרי היא לא הזניחה את הסכנה, אלא להפך - עשתה פעילות סבירה לסיכולה.

מבחינת הנציבה, הקמת ועדת החקירה בדרג ממשלתי היא קרש הצלה מהקמפיין המכוער והמאורגן להדחתה. זאת משום שכעת ברור שצריך להמתין למסקנות הוועדה, ולא ניתן יהיה לטעון שהבדיקה מוגבלת לדרג המבצעי, מה שהיה נטען לגבי ועדה שהייתה קמה על פי החוק במינוי הנציבה או מי מהכפופים לה.

עמר בר לב וקטי פרי (צילום: דוברות שב''ס)עמר בר לב וקטי פרי (צילום: דוברות שב''ס)

חוק ספציפי

גם אם מבחינת דעת הקהל ההחלטה להקים ועדה בדרג ממשלתי היא נכונה, תמוה הדבר שאיש לא הביא לידיעת הציבור שוועדת החקירה שהקים השר לביטחון הפנים על פי סעיף 8 א לחוק הממשלה - היא בלתי חוקית. המחדלים שהתגלו במה שהתרחש בצמרת השב"ס במהלך השנים מצדיקים ועדת חקירה בדרג ממלכתי גבוה. אולם אנחנו מדינת חוק, ושומה עלינו לפעול על פי מה שהחוק קובע, בלי דילוגים ובלי מעקפים - מה שלא נעשה במקרה זה. שכן לגבי בריחה מכלא, קיים חוק ספציפי העוסק בנושא. ובמקרה של סתירה בין חוק ספציפי לחוק כללי, החוק הספציפי גובר.

השב"ס פועל על פי פקודת בתי הסוהר, המסדירה את פעילותו. סעיף 9 א לפקודה מפרט את האירועים שבהם קיימת חובה למנות ועדת חקירה. סעיף 9 א (5) קובע שחייבים למנות ועדת חקירה על כל בריחה, ומי שמוסמכים למנותה הם: נציב, סגן נציב, ראש אגף תכנון ולוגיסטיקה וראש אגף מבצעים. לכן היה צריך להקים את הוועדה על פי חוק במינוי הנציבה. לבדיקת ההיבט הציבורי יש לממשלה ולכנסת כלים דומים, שאינם עומדים בסתירה לפקודה (ועדת חקירה ממלכתית על פי חוק ועדות החקירה, וכן ועדת חקירה פרלמנטרית). לכן שימוש בהסמכה הכללית של שר לכונן ועדת חקירה על פי חוק הממשלה, בנושא שלגביו יש הוראת חוק ספציפית - אינו חוקי.

במסגרת המאמץ להכנסת פרופורציות לוויכוח הציבורי ההיסטרי המתנהל בימים אלה במקומותינו, אכן מעניין לראות את מיקומה של הבריחה ברשימת שבע התקלות החמורות המחייבות הקמת ועדת חקירה כלל־שב"סית לפי סעיף 9 א לפקודת בתי הסוהר. 1. מות אסיר במתקני השב"ס. 2. שחרור אסיר שלא במועד הקבוע על פי דין כשעולה חשש לרשלנות חמורה. 3. מות סוהר במסגרת מילוי תפקידו. 4. מות אזרח או חבלה של אזרח במתקן השב"ס. 5. בריחה. 6. נזק או אובדן לציוד צל"מ. 7. תאונת עבודה שכתוצאה ממנה נגרמה לאסיר חבלה גופנית קשה.
כל שבע התקלות הקשות האלה הן החמורות ביותר בחיי הכלא ומחייבות הקמת ועדת חקירה לכל מקרה. אולם הן תקלות שמתקין הפקודה ראה בהן חלק בלתי נפרד ממציאות החיים בכלא.

ולסיום, כשדעת הקהל תאבד עניין בנושא ותדלג לסקנדל הבא, יהיה זה עניינם של בר־לב ופרי לדאוג שבבריחה הבאה מכלא ישראלי - אם תקרה, למרות כל המאמצים למנוע אותה - הבורחים יצטרכו לפחות להתאמץ הרבה יותר.

[email protected]