"יש שני ספרים שהכל יודעים עליהם ואיש אינו קורא בהם. אחד מהם הוא ׳הקפיטל׳ של מרקס והשני הוא 'מוצא המינים' של דרווין״ (ג'ראלד א. קרקוט, "Implications of Evolution")".

חלק מהבעיות הקשות ביותר של המין האנושי, כמו השמנת יתר, דיכאון, התמכרויות ובגידות, אינו קשורות בטבע הבעייתי שלנו או בהיעדר כוח רצון ונחישות כמו שאנחנו נוהגים לחשוב, אלא בעובדה שאנחנו מצוידים במערכת הפעלה מתוחכמת להפליא - אך כזו שאינה מותאמת לתקופה שבה אנחנו חיים.

השינויים שהתרחשו בסביבתו של האדם מאז המהפכה החקלאית, שבה הוא עבר להתגורר ביישובי קבע, ועד ימינו הם עצומים. המהפכה הלשונית שהתרחשה לפני 70 אלף שנה הביאה להתפתחות השפה, היכולת לתקשר, להמציא תרבויות, דתות ומבנים. ובפרט - האינסטינקטים החייתיים של האדם בויתו, והיחסים החברתיים שלו עוצבו מחדש. אלו הביאו לסדרה של שינויי בזק במונחי אבולוציה, שהמשמעותי שבהם הוא הצבתו של האדם בראש פירמידת המזון, הודות ליכולתם של בני האנוש לשתף פעולה זה עם זה.

עם המהפכה החקלאית החל האדם לשלוט בסביבתו, לנצל את הטבע ולכוון אותו לתועלתו. לפני כ־500 שנה נכנסנו לעידן הנוכחי - המהפכה המדעית, שהעניקה לאדם כוחות לשנות את מסלול הטבע ובעצם להכפיף אותו לשינוי בלתי פוסק. זה העידן שבו האדם מתעלה מעל הביולוגיה שלו ומתחיל לשלוט בחיים עצמם – הוא פועל לשנות את עצמו, להתגבר על המוות ואף ליצור חיים מלאכותיים.

אלא שדבר אחד מהותי לא הובא בחשבון בצל כל השינויים המהפכניים הללו: המוח שלנו נותר מוח של ציידים־לקטים שחיים בסוואנה. שינויים אבולוציוניים מתרחשים במשך מיליוני שנים, אך ההתפתחויות הסביבתיות המהירות התרחשו על פני עשרות אלפי שנים בלבד.

זה הותיר אותנו עם מציאות שאינה מותאמת לביולוגיה שלנו. האהבה שלנו לפחמימות, חוסר היכולת שלנו להישאר נאמנים לבן זוג אחד, תחושת הבדידות - כל אלו קשורים לביולוגיה שלנו ולחוסר יכולתו של המוח לעמוד בהשתנות של הסביבה, שממשיכה להתפתח בקצב מואץ. כך שאנו מסתובבים עם מוח ונפש של ציידים בעולם תעשייתי של מחשבים וסלולרי. חוסר ההתאמה הזה אחראי להרבה מאוד מהתסביכים שלנו, ברמה האישית והקולקטיבית.

אבל כדי להבין זאת, חשוב להבין לעומק את המשמעות של שינויים אבולוציוניים.

הצצה לאבולוציה

פתחתי את הטור בציטוט על צ'רלס דרווין, כיוון שרובנו מתיימרים להבין את הרעיון שבבסיס האבולוציה, אך בה בעת זהו גם התחום שאליו נקשרים הכי הרבה מיתוסים ואמונות שגויות.

אם נהיה נאמנים להיסטוריה, היה זה ז'אן בטיסט דה לאמארק שהגה את הרעיון האבולוציוני – כ־150 שנה לפני דרווין. החוקר הצרפתי טען כי מינים רוכשים תכונות חדשות בהתאם לשינויים סביבתיים, אך צירוף של אישיות יוצאת דופן והזדמנויות שנקרו בדרכו הביאו לכך שדווקא שמו של דרווין - נוצרי מאמין שכמעט הפך לכומר - היה זה שנקשר יותר מכל במושג "אבולוציה".

בספטמבר 1935, במהלך מסע חובק עולם שנמשך יותר מארבע שנים, הגיע דרווין לאיי גלפגוס, מערבית לאקוודור. הוא בעיקר התרשם משלל מיני הפָּרוּשים (finches) - ציפורים קטנות הנפוצות באיים, ונקראו לימים "הפרושים של דרווין". הן נבדלו זו מזו בגודלן ובצורת המקור שלהן: הפרושים שניזונו מאגוזים קשים הצטיינו במקור עבה במיוחד, ואילו פרושים שעיקר תזונתם התבססה על חרקים הצטיידו במקור דק שאִפשר להם לחדור אל קליפות העצים ולחלץ משם את טרפם.

דרווין תהה כיצד ייתכן שכל מין של פרוש התברך בדיוק בתכונות שיאפשרו לו לשרוד בסביבתו באופן מיטבי. ייתכן, כמובן, כי אלוהים, בתבונתו האינסופית, העניק למינים השונים את התכונות שהזדקקו להן כדי לשרוד. אלא שנראה היה כי אלוהים כאילו התאמץ יותר מדי כדי ליצור מינים דומים כל כך, שרק תכונות מעטות מבדילות ביניהם. מקורן של הציפורים הותאם בצורה מושלמת לסוג המזון שנמצא באיים, ודרווין הגיע למסקנה כי התאמה זו התרחשה באופן ספונטני, בתהליך שלימים כינה "הברירה הטבעית".

לאחר ששב מהמסע ובחן את התצפיות שביצע, הטענה שהתגבשה אצל דרווין הייתה שהסביבה פעלה באופן שונה על בעלי החיים ויצרה ביניהם שונות. המינים השונים התפתחו מתוך צורך להתאים באופן מיטבי לתנאי הסביבה שבה חיו. בין המינים קיימת תחרות מתמדת על משאבים, והפרטים שהותאמו במידה הטובה ביותר לסביבתם ישרדו ויתרבו. זוהי מהות הברירה הטבעית - ניצחונו של זה היודע להתאים עצמו לסביבה: survival of the fittest.

הספר "מוצא המינים" יצא בלונדון בנובמבר 1859, זכה להצלחה מסחררת ומיד עורר הד עצום בקרב הקהילה המדעית, הפוליטית והדתית. אך את הביקורת המשמעותית משכה עבודה מאוחרת יותר שלו, "מוצא האדם" (1871), שבה הדגיש כי מוצאו של האדם בצורות חיים נחותות יותר - ובכך הנחית מהלומה ניצחת על הגישה התיאולוגית, שרואה באדם יצור נפרד ממלכת בעלי החיים: "האדם, על כל תכונותיו הנאצלות... עדיין נושא בגופו את מוצאו הנמוך יותר", כתב דרווין.

הרעיון לעבודה זו החל לפעפע בדרווין בביקוריו בגן החיות שבלונדון. הוא נהג לבקר את ג׳ני, קופת האורנגאוטן, ונדהם מהדמיון בהתנהגותה להתנהגות האנושית: "יתכבד האדם ויבקר אצל האורנגאוטן המבוית, ישמע את יללותיו הנוקבות, יחזה במו עיניו בתבונתו בעת שמדברים אליו, כאילו הבין כל מילה; יחזה ברתחתו ובזעמו, במורת רוחו ובייאושו. יואיל נא האדם לצפות בילידי הפרא... ואז, במטותא, יבוא נא ויעז להתרברב בעליונותו המפוארת".

למרות ההתנגדויות והשערוריות שעוררה, התיאוריה של דרווין התקבלה הן על ידי הממסד המדעי והן בקרב הציבור, אך אז הוא נתקל באתגר הגדול שלו - הידוע בתור ״כאב הראש של דרווין״ או "זנב הטווס": כיצד ייתכן כי כוחות האבולוציה, שאמורים להתאים את בעל החיים לסביבתו בצורה מיטבית, הובילו ליצירתו של זנב כה מפואר וכבד שמכביד על הטווס, מסרבל את תנועתו ומגביר את סיכוייו להיטרף.

התשובה הייתה שלטווסים בעלי זנב מפואר יש סיכוי גדול יותר להזדווג במהלך האבולוציה בהשוואה לטווסים עם זנב פחות מפואר. הזנב משמש כמעין הצהרה של הטווס: "הגנים שלי כל כך טובים והופכים אותי לכך כך חזק, עד שאני יכול להרשות לעצמי להחזיק בו״.

דרווין (צילום: רויטרס)דרווין (צילום: רויטרס)

מלחמות הגנים

נקפוץ קדימה בזמן לתחילת שנות ה־60 של המאה שעברה, ונצרף לסיפור גיבור נוסף. ביל המילטון היה מדען אנגלי שהוקסם מתורת האבולוציה וביקש לפתור את אחת מחידותיה הגדולות: אם מטרתו של כל יצור היא לשרוד, להתרבות ולהעביר את המטען הגנטי שלו לדורות הבאים, כיצד ייתכן שנמלים ודבורים מקריבות את חייהן כדי להגן על הקן? כיצד ניתן להסביר התנהגות המביאה תועלת לאחרים על חשבון ההישרדות וההתרבות של הפרט? לכאורה, התנהגות כזו אינה מקנה יתרון לבעליה, ואמורה הייתה להיכחד.

פרופ' וויליאם המילטון מאוניברסיטת אוקספורד היה הראשון שהציע את תיאוריית "ברירת הקרובים", שהסבירה כי יש מצבים שבהם האלטרואיזם של הפרט מופנה כלפי אלה החולקים עמו את אותם גנים. בכך הפרט אומנם מקריב את עצמו, אך הפעילות האלטרואיסטית תבטיח את הישרדות הגנים.

המילטון נהג להגיע לתחנת הרכבת ווטרלו ולשבת שם בערבים. "איש בודד, המתבונן באנשים כאילו היו מין אחר", כפי שאמר אחד מחבריו ליוצר הדוקומנטרי אדם קרטיס. בסוף 1963 הבין המילטון שמה שראה בתחנה לא היו אנשים שרוצים להעביר את הגנים שלהם לדורות הבאים, אלא גנים שעושים שימוש בבני אדם כדי להשתכפל. גן שגורם לבעל חיים להקריב את עצמו במטרה להציל כמה קרובי משפחה - אבל לא זרים - ישרוד וישגשג. ההקרבה העצמית אולי לא הגיונית מבחינת שאיפותיו של האינדיבידואל, אבל היא תואמת לחלוטין את "שאיפותיו" של הגן.

המילטון הבין דבר מהפכני: "הישרדות החזק" אינה הישרדות הפרט, אלא הישרדות הגן. המילטון התיידד עם כימאי אמריקאי בשם ג׳ורג׳ פרייס, והשניים תיארו לראשונה התנהגות חברתית מורכבת במונחי אבולוציה. הם הצליחו להסביר התנהגויות כמו אהבה, בגידה ואלטרואיזם בתור אסטרטגיה ביולוגית, קרה ורציונלית במלחמות הגנים. מתוך התיאוריה צמחה שיטה חדשה להתבוננות במין האנושי: פסיכולוגיה אבולוציונית. שיטה זו רואה גם בנפש האנושית אוסף של מנגנונים שהתפתחו במשך מיליוני שנות אבולוציה, כדי להתאים את אבותינו הציידים־לקטים לסביבתם.

בין בגידות לאכילה

אחד מציוני הדרך העיקריים שהביאו לשינוי כיוון אבולוציוני בקרב המין האנושי הוא המונוגמיה - רעיון הנחשב לאסון אבולוציוני. כדי להבטיח את שרידות הגנים אנו מתוכנתים להתאהב מספר פעמים במהלך חיינו, והאבולוציה מתגמלת אותנו על כמה שיותר צירופים גנטיים חדשים. ככל שהשונות הגנטית גבוהה יותר כך עולה הסיכוי לשרידות הצאצאים. לכן פרטנר חדש מגרה את אזורי התגמול שבמוחנו. אפקט זה נצפה אצל נשים וגברים, אם כי אצל גברים האפקט משמעותי יותר, מכיוון שהוא מועצם על ידי טסטוסטרון, הורמון המין הגברי.

ריבוי פרטנרים - נטייה המיוחסת ל־95% מהמינים - היה הנורמה עבור אבותינו הקדמוניים. הזכר שאף להפרות כמה שיותר נקבות כדי להעלות את הסיכוי להעביר את הגנים שלו לדורות הבאים. הוא חי בקומונות ללא רכוש פרטי, ללא משפחות גרעיניות וללא קשרים מונוגמיים. חברי השבט רקמו קשרים מיניים עם פרטנרים שונים. הפופולריות של המונוגמיה החלה רק כאשר אבותינו החלו להתיישב במקום אחד, כשהמוטיבציה העיקרית הייתה כלכלית - זה הקל את חלוקת הרכוש ובעיקר את הקרקעות.

פרופ' הדר אבירם טוען כי הרעיון של בלעדיות מינית החל להתפתח רק בשלב מאוחר יותר. חברתית, הפכנו למונוגמיים מכיוון שזה יעיל למבנה שבו אנו חיים, גם אם אנו לא מתוכנתים לכך מבחינה ביולוגית. הבגידות האינסופיות של בעלים ונשים, אחוז הגירושים הגבוה ושלל התסביכים הפסיכולוגיים שהורים וילדים סובלים מהם הם למעשה תולדה של ההרגלים שלנו מלפני 20 ו־30 אלף שנה. המונוגמיה זרה לטבע האדם ולאינסטינקטים שלו.

בעיה נוספת היא תהליכים ביולוגיים שנועדו לספק אנרגיה למגוון פעילויות גופניות. היצרים והחשקים הקשורים בתאווה לפחמימות ולמתוק התפתחו אצלנו לפני 30־40 אלף שנה. מערכת חילוף החומרים בגופנו מתוכנתת להפיק את מרב ההחזר האבולוציוני על כל קלוריה שהושקעה. התאוותנות של בני אדם לסוכר מתווכת על ידי דופמין – מוליך עצבי הקשור בתחושת עונג ואחראי למגוון התמכרויות. המערכת שלנו מתוכנתת לאכול כמה שיותר: כאשר הסתובבנו בסוואנה ונתקלנו בדבש או בתאנים, הרציונל היה לאכול כמה שיותר, כי מי יודע מתי ניתקל שוב באנרגיה זמינה. כך שהרגלי האכילה שלנו, ובעיית ההשמנה העולמית, התפתחו כשלא היו כמעט דברים מתוקים בעולם.

מאז העולם והכלכלה השתנו, אבל מוחנו עדיין לא הספיק להשתנות, ומכאן בעיות ההשמנה והפרעות האכילה הנפוצות בתקופתנו.

למה אנחנו מתמכרים?

ועכשיו בוא ננתח את אחת הבעיות הגדולות ביותר של המין האנושי, התמכרויות. התמכרות עובדת על אזורי תגמול במוחנו שגורמים לנו תחושת סיפוק והנאה. היא מוגדרת כהתנהגות שתכיפותה עולה בהדרגה ללא יכולת שליטה, ועם הזמן יש צורך במינונים גבוהים יותר על מנת להשיג את אותן רמות סיפוק.

אם לפני 30 אלף שנה אדם נתקל בחלת דבש, הוא אכל ממנה עד שהרגיש שהוא כבר אינו יכול יותר. רמות הדופמין במוחו המריאו לשחקים, אבל מכיוון שהוא לא נתקל בחלות דבש לעתים קרובות, הן חזרו לאיזון. בתקופתנו חלות הדבש (שם קוד לכל דבר שגורם הנאה) נמצאות בכל מקום - על המדפים עמוסי המתוק בסופר, בזמן נוטיפיקציה מהנייד או כשמישהו עשה לנו לייק. כל אלו גורמים לעלייה מסיבית ואבנורמלית של דופמין. כעת, כאשר אנחנו נתקלים בחלת דבש בודדת, כלל לא נרשם ירי דופמינרגי. תגמול של חלת דבש אחת כבר לא מצליח לרגש אותנו. עם הזמן, כדי להשיג את אותן רמות הנאה, מוחנו צורך יותר ויותר מהגירוי.

כשאנו עושים משהו שאנו נהנים ממנו - כמו לשחק משחקי מחשב, המוח משחרר מעט דופמין ואנחנו מרגישים טוב. ברגע שמשוחרר דופמין, המוח מתאים עצמו אליו על ידי הקטנת או "סגירה" של מספר קולטני הדופמין המגורים. המוח מגיע לאיזון, וזו הסיבה שאחרי תחושת עונג מורגשת פעמים רבות תחושת הנגאובר או הירגעות.

אם נחכה מספיק זמן, גם רגש זה יחלוף והניטרליות תוחזר אל כנה. אבל יש לנו נטייה טבעית להתנגד לזה על ידי מרדף אחר רמת עונג נוספת. אם נשמור על הדפוס הזה במשך כמה שעות כל יום, במשך שבועות או חודשים, אזי נקודת האפס של המוח לעונג תזוז ממקומה. כעת חובה עלינו להמשיך לקבל את הגירוי, בין שאלה משחקי מחשב ובין שאלה לייקים או פורנו, לא כדי להרגיש עונג - אלא פשוט כדי להרגיש נורמליים. הפסקה של הגירוי תוביל להופעת תסמינים של גמילה: חרדה, עצבנות, נדודי שינה ומחשבות אובססיביות.

מנגנון העונג התפתח במוחנו במשך מיליוני שנים שבהן היו מעט הנאות והרבה סכנות. הבעיה היא שהמציאות השתנתה. אנחנו חיים בעולם השפע. בנוסף לחומרים ממכרים כמו פחמימות וסמים, נוספו לנו סטים שלמים של התמכרויות דיגיטליות שלא היו קיימות לפני 20 שנה, ומתוכנתות לפעול על מנגנון העונג שלנו.

אך למרות הנגישות של הגירויים אנחנו אומללים יותר מאי־פעם. שיעורי הדיכאון, החרדה, הכאב הפיזי וההתאבדויות עולים בכל העולם, בייחוד במדינות מערביות. אילו ניתן היה לתכנת את מוחנו אחרת, עדיף היה שככל שנצרוך יותר נרצה פחות, אבל הטרגדיה האנושית היא שככל שנצרוך יותר, נרצה יותר. יותר מהר, יותר חזק, יותר מרגש. מה שנחווה כתענוג בלתי צפוי היום כבר לא יספק אותנו מחר.

"עלינו להכיר בכך כי האדם, בעל כל תכונותיו הנאצלות, עדיין נושא בגופו את חותמו הבלתי מחושב של מוצאו הנמוך" (צ'רלס דרווין).
ההומו סאפיינס התנהל במהלך הרוב המכריע של חייו כלקט־צייד, כך שהמוח שלנו ועולם הרגשות והיצרים התפתחו כדי להתמודד עם אתגרים של לקטים־ציידים. התקופה היחסית קצרה של 12 אלף שנה שבה הוא חי כחקלאי או פועל, שלא לדבר על עובד הייטק, אינה מספיק ארוכה כדי ששינויים אבולוציוניים יתרחשו וישנו את התכונות הבסיסיות של המוח שלנו.

[email protected]