תקופת החגים מבליטה את השלווה המדברית ביישובי הנגב, כשהמרחבים העצומים נעטפים במזג האוויר הסתווי שמביא איתו חודש תשרי. קרירות נעימה ונוף עוצר נשימה מושכים המוני מטיילים שבאים להתרשם מחבל הארץ היפה והעוצמתי, ומופתעים לטובה מהתנופה והפיתוח של ערי הדרום.

הטבע בשיאו והנגב כבר פורח, אבל כל הפסטורליות הזאת מופרת ברגל גסה בשלל אירועי פשיעה שנדמה שחצו את כל הקווים האדומים, אם עוד נותרו כאלה. בשבוע החגיגי הזה התקבצו להם כמה אירועים יחד, שהיה בהם מספיק כדי לתת לתושבים תחושה שהם חיים בקו עימות.

פוסט בפייסבוק של בחורה מבאר שבע שהוטרדה מינית בידי צעיר בדואי מהפזורה, שבו כתבה שהיא אינה מרגישה בטוחה גם לאחר האירוע והתערבות המשטרה, הביא לכך שארגון אזרחי בשם "הוועד להצלת הנגב" קרא לאנשים בעלי רישיון נשק להתנדב ולשמור על ביתה. ההיענות לקריאה הייתה מהירה ורבה, ובמקביל נפתחו כ־40 קבוצות וואטסאפ בשם "יהודיות לא מפחדות", שנועדו לתת מענה מיידי לצעירות שחשות שהן אינן בטוחות ברחבי העיר.

בשב"כ ובמשטרה זיהו את הפוטנציאל הנפיץ בקבוצות שהתארגנו במהירות. אתם קוראים נכון, זוהי התחלה של יוזמות אזרחיות שעלולות לקחת את החוק לידיים. זוהי הפגנת אי־אמון במשטרת ישראל. זוהי התחלה של מה שעשוי להפוך לאנרכיה.

כמה שעות אחר כך נרצח אחמד אלג'רג'אוי, בן 30 משגב שלום, בפאב בלב העיר העתיקה. ואם זה לא מספיק, אז בראשון בשש בבוקר התעוררו תושבי עומר למשמע מטחי ירי אוטומטי כבד שנמשך שעות. גם הטלפונים הרבים למשטרה לא עצרו את היריות, שמקורן היה בקרב בין חמולות ביישוב תל שבע. מציאת קליעי ירי ברחבי היישוב הפכה לדבר שבשגרה, אלא שהפעם הקליעים חדרו לאחד הבתים, ורק בנס לא היו נפגעים.

התושבים יצאו להפגין ברחובות, כשגם הפעם בלטו בהיעדרם נציגי המגזר הבדואי, שמרביתם חוששים והם בני ערובה של מיליציות וארגוני פשיעה המצוידים בנשקים שלא היו מביישים את צה"ל (וקרוב לוודאי שמדובר בכלי נשק משם).

שנים שאני כותבת על נושא הפשיעה בדרום, סוקרת את הקשר שבין הזנחת הבדואים לבין פשיעה, מתארת את משבר האמון של המגזר בממסד הישראלי, כותבת על הפשיעה הלאומנית הגואה ועל צעירי המגזר שאינם מרגישים חלק ממדינת ישראל.

שנים, וכלום לא משתנה. הפשיעה עולה מדרגה, והתודעה המתסכלת מתחדדת - בחרתי לבנות את ביתי באקס טריטוריה, בחבל ארץ בלי אבא ואמא, באזור שמדינת ישראל ויתרה עליו בלי לעדכן אותנו, התושבים. אני תושבת הנגב, נולדתי כאן, אני אוהבת את האזור הקסום הזה ואת התושבים שחיים בו, אבל אני כבר לא מרגישה בטוחה. אני ישנה עם גז מדמיע מתחת לכרית, אני לא נותנת לילד שלי להסתובב לבד ביישוב, אני מרגישה שניצלתי בנס בכביש לפחות פעם בשבוע, וכן - אני אזרחית סוג ב'.

השבוע, בהפגנה נגד אוזלת ידה של הממשלה אל מול הפשיעה ואובדן המשילות בנגב, שמעתי אנשים שמדברים על כך שאולי הגיע הזמן לעזוב, שהם לא מוכנים שהילדים שלהם יהפכו לברווזים במטווח. יש מי שחושב שכבר הפסדנו בקרב ואיבדנו את הנגב, אבל אף פעם לא מאוחר מדי. אחרי האכזבות הרבות וממשלות הימין והשמאל לאורך השנים, זוהי שעת המבחן של המנהיגות המקומית.

רוביק דנילוביץ' (צילום: הדס פרוש , פלאש 90)רוביק דנילוביץ' (צילום: הדס פרוש , פלאש 90)


החלטה ומעשים


"הזקן", בן־גוריון, האמין בנגב. הוא בחר לבנות את ביתו בשדה בוקר, סימן את הפוטנציאל האדיר, אך משום מה נבחרי הציבור הארציים העדיפו במשך שלושה עשורים לזנוח את חזונו ולטמון את ראשם בחול ולקוות שהבעיה תחלוף מעצמה. כשהמנהיגות הארצית נכשלה כישלון חרוץ, זוהי שעתה של המנהיגות המקומית לקחת אחריות על חבל הארץ הזה, להציב אולטימטום ולדרוש מהממשלה להחזיר את המשילוּת.

חשוב לזכור שמי שאמונה על הביטחון האישי של האזרחים היא המשטרה ולא הרשות המקומית, שאין לה כלל סמכויות בתחום. אך יוזמות של רשויות מקומיות בתמיכת הממשלה, כולל גיבוי בתקציבים, יכולות לחולל את השינוי המיוחל. כך למשל בעיר נתיבות פועלת יחידת אופק בשיתוף משטרת ישראל. ליחידה מתגייסים צעירים תושבי המקום ששירתו כלוחמים בצבא, דבר שהוריד עד לאפס כמעט את רמת הפשיעה בעיר.

רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע, מבין שהוא חייב לקחת את המושכות לידיים ולהחזיר את הביטחון האישי לתושבי באר שבע והנגב, שרואים בו מנהיג הנגב וכתובת מרכזית למיגור הפשיעה. השבוע העלה לחשבון הפייסבוק שלו פוסט שבו פנה לתושבי העיר בעקבות אירועי הפשיעה הרבים שהתרחשו השבוע. הוא דיווח על כתב אישום נגד תושב רהט שאנס צעירה מבאר שבע והוסיף: "אנחנו כעיר, לא מחכים לאחרים - גם אם הם נושאים באחריות המלאה לביטחוננו האישי - אלא פועלים לגיבוש מודל עירוני שישלים את מה שכוחות הביטחון אמורים לבצע".

אך לכולם ברור שעם כל הכבוד ליוזמות של דנילוביץ', עיקר הפעילות המונעת חייב להתבצע במוקדי הפשיעה ביישובים הבדואיים עצמם, עוד לפני שהם זולגים לבאר שבע וליישובי הסביבה. את המענה לכך יכולות לתת רק זרועות המדינה - המשטרה, השב"כ והרשות השופטת.

הארגונים האזרחיים, שהוקמו כדי למגר את הפשיעה בנגב, הגישו אף הם מתווה שכולל דרישה מהמדינה לשינוי חקיקה לענישה מחמירה על עבירות פשע, ללא שיקול דעת של שופטים. כמו כן נדרש מיד מבצע רחב היקף ולא מוגבל בזמן לסילוק הנשק במגזר, והמשטרה חייבת לקבל תקציבים ומשאבים כדי שתוכל לפעול להחזרת המשילות. לשם כך יש לשלש את כוח האדם המשטרתי בבאר שבע ובמרחב הנגב.

משטרת ישראל משקיעה מאמצים רבים בניסיון למגר את הפשיעה בנגב, אך היא חסרת משאבים המותאמים לגודל הבעיה. יש מחסור בשוטרים ובתקציבים, כשגם השוטרים מהיחידות הייעודיות שהוקמו לאחרונה על ידי מפקד המחוז נאספו מתחנות ברחבי הנגב, מה שהגדיל עוד יותר את המחסור בכוח האדם בתחנות עצמן.

מדינה שמקבלת בהסכמה את העובדה שאין בנק או סניף דואר או כל נציגות ממשלתית באף יישוב בדואי בדרום, מאחר שהם נשדדים, היא מדינה שמסכימה לוותר על המשילות שלה. איום חוסר המשילות בדרום הוא אולי לא איום הגרעין, אבל הוא איום גרעיני להמשך קיומה של מדינה מתפקדת ומסודרת. אסור לוותר על 60% ממדינת ישראל, וזה מה שקורה כרגע. עד שהמדינה לא תתעשת ותבוא עם תוכנית אסטרטגית מגובה במשאבים, הבעיה רק תלך ותחריף.

רק השבוע רה"מ בנט דיבר בעצרת האו"ם על האחדות שיצר בממשלתו. ובכן, האחדות הזו אינה מורגשת בדרום. איך אמר "את הצנטריפוגות לא ניתן לעצור רק במילים". אז כאן ישראל אינה צריכה את ארה"ב, היא צריכה רק ראש ממשלה מתפקד, החלטה - ומעשים.