לפני 40 שנה, ב־6 באוקטובר 1981, פילחו כדורי הקלצ׳ניקוב של מתנקשים ג׳יהאדיסטים את חזהו של הנשיא אנואר סאדאת, ובכך שינו את ההיסטוריה של מצרים. סאדאת השתתף במצעד הצבאי השנתי לציון מלחמת רמדאן, היא מלחמת יום הכיפורים. הוא דימם למוות במסוק בדרכו לבית החולים.

בכתבה מקיפה שהתפרסמה באתר זה, כתב העיתונאי ג’קי חוגי שאפשר היה להציל את סאדאת לו אנשי האבטחה שלו היו לוקחים אותו אל צוות הרופאים שהיה במקום לפני שהטיסו אותו לבית החולים. לעולם לא נדע אם חייו אכן היו ניצלים.

חודשים ספורים לפני הרצח רווחה הערכה שמשהו לא טוב קורה במצרים. הימים היו קשים עבור הנשיא. אחרי הסכם השלום עם ישראל, מדינות ערב נידו אותו וניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם קהיר. האחים המוסלמים חיפשו את נפשו, ורבים מתחו עליו ביקורת קשה. סאדאת התחבט ביומיום עם הקשיים שהפכו אותו לעצבני במיוחד. הוא התקשה להבין את תגובת הציבור אחרי שזכה בכינוי: ״גיבור המלחמה וגיבור השלום״.

לצופה מבחוץ זה היה נראה כמו התקוממות כללית נגדו. מצב זה הביא אותי – האחראי על דסק מצרים במחלקת המזרח התיכון במחקר המדיני של משרד החוץ - ואת המנהל של המחלקה לנסות ולהבין מה קורה. היינו תחת ההשפעה האדירה של השלום עם הגדולה במדינות ערב. חששנו לנוכח המצב. נוצר קושי בהבנת תגובותיו של סאדאת שחשד שנרקמת נגדו מזימה להפילו. הוא נהפך לקצר רוח, בוטה ומגיב בקיצוניות. הוא קרא תיגר על כל מי שחשב שונה ממנו או המרה את פיו.

השיא היה כחודש לפני הרצח, כאשר סאדאת השליך לכלא 1,500 איש ממתנגדיו: אינטלקטואלים שכתבו נגדו, האחים המוסלמים שחתרו תחתיו, קופטים, ובראשם האפיפיור, שנודה השלישי, הנחשד כמסכסך בין נוצרים למוסלמים והוגלה לוואדי נטרו. נראה שהעימות נכנס למצב ללא מוצא. הגורם שסיבך עוד יותר את המצב הוא שסאדאת לא ויתר ולא חיפש הסדרים.

הוא רצה להכניע את מתנגדיו כי הוא האמין שהצדק עמו והוא יודע מה טוב לעם. הוא האמין שכמו שניצח במלחמה ולאחר מכן בשלום, הוא ינצח גם כאן. הוא לא קרא נכוחה את תמונת המצב.

כארבעה חודשים לפני הרצח, הגענו במחקר המדיני למסקנה והעלינו אותה על הכתב כדי שהנוגעים בדבר ידעו עליה. המסקנה הסתכמה במשפט אחד בעל משמעות כבדה: “נוצרו כל התנאים לפגיעה פיזית בסאדאת”. היינו אומנם הראשונים לכתוב זאת, אבל גם היחידים. לי היה ברור שהערכה זו עומדת בסתירה לתדמית הכוח שסאדאת שידר. הוא נרצח לא בגלל השלום עם ישראל, אלא כנקמה על הרדיפות הקשות של מתנגדיו ובעיקר האסלאמיסטים הקיצונים.

עשרות שנים לאחר הרצח של סאדאת, שוב נתקלנו באותה סתירה במקרה של הנשיא מובארק, ששלט ביד רמה במשך שלושה עשורים, אך במהפכה של 2011 נוצרו התנאים בארצו להתפתחויות דרמטיות שיביאו לשינוי היסטורי. אחרי 18 ימים בלבד מפרוץ ההתקוממות, השליט הכל יכול הורד מכס השלטון.

ההיסטוריה של מצרים שוב השתנתה. אי אפשר להישאר אדיש אל מול ההתפתחויות הללו: שני נשיאים ששלטו בהפרש של כמעט 40 שנה - יורדים מהבמה הפוליטית בצורה אלימה, ועד מהרה סיפור חייהם ומותם נכנס לתולדות ההיסטוריה.