הייתי שם בכיכר ב־4 בנובמבר 1995, כדובר מפלגת העבודה. חשתי את האופוריה לנוכח ההמונים שגדשו את הכיכר, שהוכיחו לי שיש רוב דומם שתומך בממשלה וכי הבון־טון התקשורתי על אובדן אמון הציבור בממשלת העבודה אינו מתבסס על רחשי לבו של הציבור אלא יותר על ציטוטים וולגריים של מתנגדי הממשלה. האופוריה בכיכר התחלפה ברגע הטרגי באולם ההמתנה שליד חדר הניתוח במרתף בית החולים איכילוב, כשד"ר גבי ברבש יצא, ובפנים נפולות אמר לנו, הנוכחים שם: רבין איננו.

26 שנים חלפו. ברבש נשאר אותו ברבש, ראש האופוזיציה אותו ראש אופוזיציה, ראש הממשלה התחלף - בנט ולא רבין. כאז, כן עתה, לאופוזיציה היה קשה מנשוא לשאת את העובדה שמהשפעה סביב שולחן הממשלה על הטיפול בבעיות היסוד של מדינת ישראל לא נותר לה אלא להפגין, לצעוק ולערער את הלגיטימיות של ממשלה נבחרת. הסגנון נשאר כמעט אותו סגנון, הניסוחים הדומים נובעים מאותו תסכול מאובדן השפעה ומהתחושה שישראל הולכת בדרך אחרת. את ה"שקרן" החליף ה"נוכל", במקום "אין לך מנדט" יש "ממשלה לא לגיטימית", את "ממשלה המפקירה את הביטחון" החליפה האמירה "ממשלה המסכנת את ישראל". רק את הסלוגן הגזעני "ממשלה הנשענת על הערבים" לא החליפו. כי הערבים אותם ערבים, והים אותו ים.

אחד הלקחים שלמדתי היה באותו לילה. אחרי שחברי הממשלה יצאו בשיירה מאובטחת כמו בסרטים, מאיכילוב לקריה, כדי לבחור בשמעון פרס כראש ממשלה בפועל, ישבנו בחדרו של ד"ר ברבש - ח"כ אברום בורג, ח"כ נסים זוילי, באותה עת מזכ"ל מפלגת העבודה, ואנוכי וטיכסנו עצה לגבי נוסח תגובת המפלגה על רצח ראש הממשלה ויו"ר המפלגה בשל עמדותיו והחלטותיו. בורג, עדיין תחת רושם ההסתה הקשה והאלימות נגד רבין בשבועות שקדמו לרצח, הכין טיוטה שהאשימה את המסיתים וזורעי התרעלה בתקשורת וביטאה את התחושות הקשות במחנה תומכי הממשלה נגד הליכוד והעומד בראשה. אני זוכר היטב את זוילי קורא את הטקסט ומניד ראשו שמאלה וימינה בתנועת לאו.

תן לי דף, ביקש זוילי. תלשתי דף נייר מהבלוק של ד"ר ברבש ונתתי לנסים. ידענו שאם נוציא את הודעת בורג, אנו עלולים לתעל את הזעם הנורא נגד בכירי הליכוד, ואסון נוסף עלול להתרחש. זוילי ניסח הודעה שבבסיסה קריאה להבלגה והיא נוסחה בערך כך: ישנם רגעים בחיי אומה שבהם יש לנשוך שפתיים בכאב, להכיל את הכעס ולהביט קדימה כיצד מאחים את השברים וחובשים את הפצעים. מהדיון על התגובה על הרצח למדתי כי כמו בכל דבר בחיים, גם לפני העלאת פוסט בפייסבוק או ציוץ בטוויטר רצוי לספור עד 10.

יצחק רבין ז''ל (צילום: רויטרס)יצחק רבין ז''ל (צילום: רויטרס)


אסיים בדברי רבין בהצגת ממשלתו בכנסת, דברים המתאימים ככפפה ליד גם לימינו: "ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כל האדם - האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. ביטחון הוא גם התקווה של האדם. ביטחון הוא שלוות הנפש ואמצעי הקיום של העולה מלנינגרד, הוא קורת הגג לעולה מגונדר שבאתיופיה, הוא בית החרושת והתעסוקה לבן הארץ הזו, לחייל המשוחרר".

מעבר לדברים הללו, עוד ציווי היה לרבין באותו נאום שרצוי וראוי שכל נבחרי הציבור יפנימו: "חברי הכנסת, החלטתנו נחושה להעמיד את האזרח בראש דאגותינו. אני מבקש שכולנו, כל יושבי הבית הזה, יזכרו, העם לא משרת אותנו - אנחנו משרתים את העם".

ואנקדוטה מעניינת מאותו נאום מראה שלעתים דבר לא משתנה, גם בלי מנסור עבאס. "חברי הכנסת", אמר רבין. "יהיה זה נכון להודות שמשך שנים שגינו בהתייחסות לאזרחים הערבים והדרוזים. היום, כמעט 44 שנה אחרי הקמת המדינה, יש פערים לא קטנים בין היישוב היהודי ליישוב הערבי בתחומים רבים. בשמה של הממשלה החדשה אני רואה לנכון להבטיח לאוכלוסייה הערבית, הדרוזית והבדואית, לעשות כל שאפשר לסגירת הפערים הללו". מי ייתן ודברי רבין יהפכו לקווי היסוד של התנהלותנו כאומה גם היום. 

חיים אסא (צילום: אריאל בשור)חיים אסא (צילום: אריאל בשור)



הכותב שימש דובר מפלגת העבודה בשנים 1992־1998