מחר (שישי) ימלאו 65 שנה לטבח כפר קאסם שבמהלכו נורו למוות 47 בני אדם בידי כוח של משמר הגבול, אבל מי זוכר? רוב אזרחי ישראל כלל לא נולדו אז וגם המבוגרים כבר שכחו. ובכל זאת, מדובר בטראומה לאומית שהיה ראוי לציין וללמוד אותה.


לפני שנתפנה להתנגדותם של רוב חברי הכנסת לחוק להנצחת זכרם של הקורבנות, חשוב להזכיר את העובדות ההיסטוריות. היה זה במהלכו של היום הראשון למבצע קדש, צה”ל הטיל עוצר על כפרים ערביים באזור המשולש מחשש להתלקחות בגבול הירדני. מפקד החטיבה המרחבית החליט להקדים את שעת העוצר על דעת עצמו, אך ההודעה על כך נמסרה סמוך מאוד לכניסת העוצר לתוקף.

עם חשיכה, כשתושבי כפר קאסם החלו לחזור לבתיהם, נשאל מפקד הכוח רב סרן שמואל מלינקי: כיצד יש לנהוג במי שאינו יודע על העוצר? “אללה ירחמו” השיב והנחה את חייליו לירות כדי להרוג, גם נשים וילדים “בלי סנטימנטים”.


במשך ימים ניסתה הממשלה להסתיר את המעשה באמצעות הצנזורה. בן־גוריון מינה ועדת חקירה שהגישה את מסקנותיה בתוך שבוע, ורק אז נמסרה הודעה רשמית לעיתונות. המפקדים והחיילים שהיו מעורבים במעשה הועמדו לדין ונשלחו למאסר (מלינקי עצמו שב לשירות לאחר שעונשו קוצר). השופט בנימין הלוי שכתב את פסק הדין קבע כי מדובר ב”פקודה בלתי חוקית בעליל”.

ביטוי זה היה לחלק בלתי נפרד מהקוד המוסרי של צה”ל, הווה אומר: פקודה שאין למלא, שדגל שחור מתנוסס מעליה, “ככתובת אזהרה האומרת אסור!”.


באיחור רב ובחלוף כשישה שבועות התקיים דיון שבמהלכו כיבדה הכנסת את זכר החללים בדקת דומייה. גינויים נשמעו מכל קצות הבית, מימין ומשמאל. אין ולא היה ספק מעולם כי טבח כפר קאסם הוא פשע שלא היה צריך להתרחש. כתם מוסרי בתולדות ישראל. המדינה חקרה את האירוע, העמידה לדין את האחראים, קיבלה אחריות ופיצתה את משפחות הקורבנות, אבל בחרה לגנוז את הזיכרון. בכל זאת, אירוע לא נעים שאינו עולה בקנה אחד עם הדימוי העצמי של מדינת ישראל.


הצעת חוק כפר קאסם של ח”כ עאידה תומא סלימן מהרשימה המשותפת, שנדחתה אתמול בקריאה טרומית בכנסת, הוגשה זו הפעם ה־23. היא החזיקה ארבעה סעיפים בלבד שנועדו לתקן עוול היסטורי: הסעיף הראשון - הצהרתי - קובע כי ממשלת ישראל מכירה באחריותה המוסרית, הפוליטית והחברתית לטבח; הסעיף השני קובע כי משרד החינוך יחייב את בתי הספר לציין את יום כפר קאסם לשם הפקת לקחים; הסעיף השלישי נוגע לתקצוב עמותה להנצחת הקורבנות; והסעיף הרביעי נועד לחשיפת כל המסמכים הקשורים לאירוע לרבות החקירות, הפרוטוקולים של ישיבות ועדת החקירה, מסמכי כוחות הביטחון וכל מסמך אחר שטרם פורסם.


עיסאווי פריג' במהומה במליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)עיסאווי פריג' במהומה במליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

החוק מונח לפתחה של הכנסת מאז שנת 2007. הוא מקפל בתוכו את החובה המוסרית להנציח את זכר החללים, לחנך לערכים של סובלנות, לשיקול דעת ולביקורת, וכן, הוא גם מאלץ את המדינה להכניס יד לכיס. למרבה הבושה, הרוב היהודי בכנסת ובממשלה מתנגד לכל אלה, ולא פחות מכך לחשיפת חומרי ארכיון העלולים להביך את הממסד הישראלי.

צריך להודות בכך שוועדות שרים לענייני חקיקה דחו את הצעת החוק שוב ושוב והמליאה הסירה אותה מסדר היום פעם אחר פעם, רק משום שהן הקורבנות והן יוזמי החוק הם ערבים.


אחרי 65 שנה ראוי, צודק ונכון לגלות את מה שבן־גוריון ויורשיו ביקשו להדחיק, ולהתמודד באומץ עם החרפה שהטילה קבוצה קטנה של מפקדים וחיילים על צה”ל ועל החברה הישראלית. הגיע הזמן לחשוף את מלוא הפרשה. כל מי שנותן יד למלאכת ההסתרה משתף פעולה עם הניסיון להפוך את המעשה הנפשע להערת שוליים. אם החוק היה מתקבל, גם אם באיחור של יותר משנות דור, זו יכולה הייתה להיות שעתה היפה של קואליציית השינוי. מה חבל שהחמיצה את ההזדמנות.